מכון וושינגטון לחקר המזרח התיכון פרסם מאמר מעניין למדי הראוי להתייחסות ולתגובות. עיקרו של המאמר עוסק בתנאי הסף להתקדמות בתהליך השלום במזרח התיכון ובצורך הדחוף לשיקום מעמדה של ארה"ב באזור. אם ארה"ב חפצה בתהליך שלום שיבטיח שקט לאורך שנים, תוך סילוק הגורמים הפונדמנטליסטים מעמדות הכוח, ראה לדוגמה "ציר הרשע" - אין מנוס, כאמור, משיקום מעמדה האזורי. לא תהיה זו הפרזה רבתי אם נקבע כאן שמאז בוש הבן ואובמה, מעמדה הבינלאומי של ארה"ב נחלש בצורה מדאיגה.
אם ננסה לבחון את התזה האומרת שרק ארה"ב חזקה מסוגלת להשפיע, חייבים אנו לחזור לעבר הלא כל-כך רחוק. ההצלחות הגדולות ביותר של ארה"ב בהנעת תהליך השלום היו בתקופת הנשיא קרטר כאשר הושג הסכם השלום ישראל-מצרים, זאת לאחר שהנשיא המצרי סאדאת החליט באחת לזנוח את בריה"מ ולהצטרף למדינות הנתמכות על-ידי ארה"ב. האירוע המשמעותי השני קשור גם הוא במעמדה האיתן של ארה"ב באזור: לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, ארה"ב התחזקה מאוד תוך רצון אמיתי לגרור את העולם הערבי לחיקה החם. אותו נשיא אמריקני, בוש האב, ומזכיר המדינה בייקר, כפו, הר כגיגית, על ראש הממשלה שמיר, את ועידת מדריד הנחשבת לציון דרך בתולדות המשאים והמתנים בין ישראל לבין שכנותיה. אין לשכוח גם את העובדה שמרום מעמדה אז, ארה"ב החליטה לנקוט בצעד בלתי שגרתי לחלוטין כאשר הפסיקה את הערבויות לישראל בסך 10 מיליארד דולר עבור קליטת העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר.
גם
הסכם אוסלו נחתם בתקופה שבה מעמדה של ארה"ב היה איתן למדי. הנשיא קלינטון הצליח לשמר את מעמדה של ארה"ב בעולם, וודאי באזור המזרח התיכון. מתן חסותו להסדר אוסלו בתמיכת מדינות ערב השונות, הסכם השלום שהושג עם ירדן והסדרי הביטחון השונים, היו פרי יכולתה של ארה"ב לעמוד מול ההתנגדות ההולכת וגדלה של "ציר הרשע". למרות זאת, אין לשכוח עובדה אחת בסיסית: הסדר שלום עם הפלשתינים ועם סוריה לא הושג והכישלון היה צורב למדי.
מלחמת המפרץ השנייה גרמה נזקים כבדים ביותר למעמדה הבינלאומי של ארה"ב, יחד עם הסתבכותה ההולכת וגדלה באפגניסטן ובפקיסטן. היו שסברו כי בוש הבן יוכל לכפות על עירק משטר חדש. כיום אנו יודעים היטב עד כמה המשטר החדש עומד על כרעי תרנגולת. היציאה של החיילים האמריקנים מעירק מבלי שהושג כל הסדר שהוא אלא להפך, פוגמת מאוד במעמדה של ארה"ב. גם בפקיסטן, ארה"ב הפסידה נכס חשוב ביותר כאשר מושארף פשוט הודח מן השלטון. כיום המצב בלתי יציב לחלוטין. אפגניסטן איננה אופרה שונה אלא הרבה יותר צורמת.
מדיניותו של הנשיא אובמה כלפי אזור המזרח התיכון בלתי מפוענחת עד תום. בעיני הסורים ופטרוניהם האירנים, ידה של ארה"ב קצרה מלהושיע. היות שאין ואקום, הרי שרוסיה נכנסה במלוא העוצמה. עסקת הטילים עם סוריה, הגם שהמומחים מנסים לשכנע אותנו שהנשק נועד למטרות הגנה בלבד, איננה מוסיפה לרגיעה באזור אלא להפך: ישראל רואה בכך איום ממשי. מה היא תעשה, זו שאלה שאין עליה מענה לעת עתה. רוסיה אינה מוכנה לשמוט מידה את היחסים הטובים שיש לה עם סוריה ועם אירן. מי שעדיין שכח, הרי רוסיה וסין הן אלה אשר נחלצות לעזרתה של אירן כל אימת שיש איומים עליה. הסנקציות שהוטלו על אירן מגוחכות ולא יביאו לזניחת פרויקט הגרעין האירני. רוסיה וסין לא יירתעו מאיומי הסרק של המערב. כל זאת יכול להשתנות אך ורק אם ארה"ב תאמץ מדיניות קשוחה מאוד כלפי מדינות וארגוני "ציר הרשע". התקוות אינן גדולות.
אם נחזור לרגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני, דומה שארה"ב פועלת נמרצות, אך לדאבון הלב, לריק, נכון להיום. המפגש בוושינגטון בין ראש הממשלה נתניהו וראש הרשות הפלשתינית אבו מאזן, בחסות ארה"ב, וגם המפגש במצרים, לא הביאו לשינוי דרמטי. גם ישראל וגם הפלשתינים יודעים שיכולתה של ארה"ב לכפות הסדר, נוסח המהלכים של קרטר, בוש האב וקלינטון, מוגבלת למדי.
לא תהיה זו הגזמה אם נקבע כאן שהסיכוי שאבו מאזן יקבל תנאים טובים יותר מאלה שהבטיח מר אולמרט בזמנו, ושעתה הם נחשפים קצת יותר, אפסי. מר נתניהו לא יוכל להציע לפלשתינים יותר, ומאידך-גיסא הפלשתינים לא יהיו מוכנים לקבל פחות. האם ארה"ב מסוגלת להביא את הצדדים להסכם שיקוים? יש כאן יותר מאשליה. ומה יקרה עם חמאס, בהנחה שאבו מאזן יגיע לפשרה? התשובה ברורה מאוד. חמאס איננו חושש מארה"ב כי הוא מבין היטב שמעמדה רפה למדי, אפילו מול מדינות אירופה השונות. לכן, גם אם איננו מרגישים בנוח להודות באמת, הרי שההסדר בינינו לבין הפלשתינים נראה רחוק למדי.
כל עוד ארה"ב לא תשקם את מעמדה הבינלאומי וכל עוד הצדדים לא ירגישו שבאמת יש מה להפסיד אם לא ילכו לכיוון של הסדר, אין סיכוי ממשי לשלום.
