בחג הסוכות מצווים אנו מן התורה לשמוח. ובשלושה מקומות אנו מוצאים ציווי על שמחת החג הזה:
- בספר דברים ט"ז, י"ד נאמר: "ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך ועבדך";
- בספר דברים ט"ז, ט"ו נאמר: "והיית אך שמח";
- בספר ויקרא כ"ג, מ' נאמר: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים".
מכאן, שמצוות השמחה בחג זה גדולה וממשית.
וגם נאמר לנו "עיבדו את השם בשמחה" - אז אם אנו, שמצווים לעזוב את בתינו, את שולחננו המרווח, את כל הנוחות בה הורגלנו, ולשמוח בסוכת בד פשוטה, ועבודת השם צריכה להיות בשמחה - הרי שזהו זמן חשוב וגדול להתפלל עבור מי שנצרך.
הרי כשאנו מול הקישוטים הנוצצים, מול השולחן הערוך לתפארת, עם בני משפחתנו, עם אורחים ובלי אורחים, כשאנו חשים בשמחת החג היפה הזה - איך נוכל ממש לשמוח?
איך אפשר לשמוח כשיש כל-כך הרבה אנשים בודדים שחוגגים לבד. משפחות חד-הוריות, יהודים בגלות, אנשים שלא זכו לחגוג עם בני משפחה קרובים, ואולי בערב החג העצבות עולה בהם על-אף מאמציהם? כשיש הרבה מדי בודדים שהחג מעורר בהם תחושת עצב יותר מאשר שמחה? ובכלל – שבויים ונעדרים מעם ישראל שכל השנה התפללנו לשלומם, והם עדיין לא שבו. איך נוכל לשמוח את שמחת החג בשלמות?
מה שנוכל לעשות, זה לשמוח כמצווה, ולנתב את השמחה לתפילה. לעבודת השם. לאהבת ישראל. וכך, ביום שמחתנו זה, כשנשמח ונברך על הטוב שגמל עימנו השם, ביושבנו בין קירות הסוכה הקורנת אלינו, נזכור, מתוך עומק אותה שמחה, להתפלל כל אחד עבור קרובו, עבור בני משפחה רחוקים, עבור מכרים, חברים שאולי לבד ואין להם עם מי לחגוג בגלל המרחק או בגלל סיבות אחרות.
ובכלל עם ישראל – נתפלל עבור אותם השבויים, החסרים לעם ישראל שנעדרים זמן רב מדי משולחנות החג. ומתוך אותה שמחת מצווה של חג, נקווה שיזכו כולם בקרוב לחגוג עם בני משפחתם וישובו האובדים והגולים. ואז נוכל לשמוח שמחה שלמה באמת במהרה בימינו. אמן!
