שפע ההמצאות בטכנולוגיה, לצד התגליות הרפואיות וכו' מאדירים את שם ישראל בעולם. לדבר יש ביטוי בולט גם בפרסי נובל ואחרים בה זוכה מדינה כה קטנה כשלנו. זה ודאי מתמיה ומקור לאמונה. בראיון "שאלות אישיות" בגלי צה"ל בשבת, שאל
יעקב אגמון המנחה את המרואיין יעקב עילם, איש המעשה המדעי, על הסיבה לדעתו למאגר בעלי כישרון יהודיים, כתופעה יוצאת דופן בין העמים. יעקב עילם בעל המוסמכות, השיב תשובה מוכחת, שזה עניין של גנים, תורשה גזעית בעברית פשוטה.
כחובב מושבע של היסטוריה וסוציולוגיה. אף שלא הגעתי בהן למוסמכות מקצוענית, אני סבור שזו השקפה גזענית, אף שלא מתכוונת להרע. אני סולד מתיוק בני האדם לפי גזעם, שכן יש בכך קביעה שגורלו של אדם נקבע כבר בעת ההפריה ברחם אימו, והחיים לא ישנו דבר בכך. אינני מוכן לתיוק גזעי היוצר התנשאויות מחד ורגשי נחיתות מאידך גיסא, שהפגישה ביניהן מסוכנת ואף עשויה להיות הרת אסון. לכן אני דוחה קביעה "גנטית" זו באשר למשכל כגזרת שמיים, וחושב שאין היא כל האמת, אלא רק חלק ממנה ואפילו רק חלק קטן יחסית.
את הפתרון לשאלה זאת, על התבלטותו של ה"ראש היהודי", ניתן למצוא דווקא בתורתו של דארווין הלא יהודי - הברירה הטבעית/המלאכותית.
היהודים בישראל התנ"כית פרצו דרך בכך שחיברו את ספר הספרים. אך גם בין העמים השכנים הרבים, היו בו זמנית פריצות דרך תרבותיות רבות רושם: הפיניקים - בהמצאת האלף בית, בבל ומצרים בהמצאת ההשקיה וגילוי לוח השנה, שירת יוון וכו'.
"הראש היהודי" החל לבלוט רק כמה מאות שנים לאחר שגלו מהמזרח התיכון, וזה אומר דרשני. אני רוצה להציע תשובה המראה שאין זו סתם "מתת שמיים" אלא פרי של תהליך כמעט מודע שנבע מהעובדה שהעם הזה "השתחרר" מהצורך לנהל מדינה וללחום את מלחמותיה, וניסה באמצעות מורשתו הרוחנית ופיתוחה לשרוד ולשמור על קיומו.
כך קרה, בתור יוצא מן הכלל בהיסטוריה, שרק בעם הזה לא קמו מדינאים, לא מצביאים, ולא יורדי ים אגדיים. כי אומה זו התנהלה אך ורק בראשות אנשי רוח - הרבנים. כך נוצרה חברה שמושאי ההערצה שבה היו הרבנים, ההוגים, הסופרים. לכן חיפשה כל משפחה יהודית להשיא להם את בנותיה וכך להפוך לחלק מעילית העם. ככל שהמשפחה היתה עשירה יותר היו סיכוייה להגיע לצמרת זו גבוהים יותר, אך לילודים קשה היה לשרוד במרוצת ימי הביניים, בגלל המצוקה החומרית, ומוגבלות הרפואה. נשים ילדו בגיל הפוריות כמעט מדי שנה, רק ילודים מועטים שרדו. אך במשפחות בעלות אמצעים, היה הסיכוי להישרדות גדול בהרבה. חוגים אלה, בזכות הונם, זכו להשיא את בנותיהם לחכמים ולאנשי הרוח, ולהבטיח ביתר הצלחה את הישרדות צאצאיהם הרבים וכשירותם לחיים.
כך נמשכה ברירה "טבעית" של התרבות בעלי "שאר הרוח" לעומת התמעטות אנשי המעשה. עלינו לשים לב שהרוחניות היתה כה יוקרתית, עד כי המשפחות האמידות פטרו את אנשי הרוח מעיסוק תכליתי לפרנסה, כדי שיוכלו להקדיש את מלוא אונם וזמנם להעמקה רוחנית, וחידוד השכל. אמנם התפתחות זו נעשתה במסגרת הדת, כי יש לזכור שהיא היתה אז בלבדית בעיסוק בחיי הרוח בכל העמים. כך זכינו לשושלות של חכמים ורבנים אך למרות הכבילות הדתית, הציגו חשיבה מקורית ויצירות ענק, כתלמוד והתוספתא, שירת ספרד וכו', כי הדת היהודית והרבנות שלה לא היו בעלי סמכות לכפות עמדות קפואות כמו בדתות אירופה האחרות, שהתבססו על קשרי דת שלטון.
אצל העמים הנוצריים, בקרבם חיינו בגולה, התרחש במידה רבה תהליך הפוך. בתגובה להרג בפוגרומים וברדיפות, שאף המיעוט היהודי לגדול במספרו ולהתעצם בתורתו להבטחת טעם קיומו. לעמים בתוכם חיינו הייתה, בימים כתקנם, בעיה הפוכה של עודף ילודה, אף כי חלק גדול מהילודים נפטר. עודף זה אפשר לכנסייה, ובייחוד זו הקתולית, לממש את מסגרת הנזירות שהיתה המדרגה הגבוהה ביותר בהגשמה הדתית. בעם היה ביקוש גדול לנזירות, שהיתה לא רק מקודשת ומכובדת בציבור המאמינים, אלא גם פיתרון חלקי לריבוי הילדים. כי המצטרפים למנזרים זכו בתנאי קיום משופרים במימון הכנסייה, שהיו מעל ומעבר למגורים ולתנאי החיים של הוריהם מדלת העם. הנזירים עבדו כל חייהם, ולא צברו שום הון או נכס לעצמם, כי הכול נותר במנזר. כך יכלו המנזרים מדור לדור להשתכלל, ולשפר תנאים שמשכו יותר ויותר להצטרף אליהם. הכנסייה נלהבה להרחיב את היקף הנזירות, לאחר שנוכחה כי בנוסף להיותם דמויות מופת דתיות, היו הנזירים המון מלוכד, מגובש וממושמע כגוף צבאי, שכל כוחו הוקדש לשירות הכנסייה, בקיום בתי ספר, בתי חולים, מעונות לחולים סופניים ועוד. מובן שההיצע של הילדים לנזירות היה גדול מהביקוש, וזה אפשר לכנסייה בחירה של המעולים שבילדים.
הנערים המוכשרים בעבודה החקלאית היו חיוניים, כעזר להוריהם. כך גם הנערות שידעו לבשל, לאפות ולכבס ביעילות. על כן יש להניח, שלמנזרים הציעו את הנערים החולמניים המחפשים עולמות חדשים, והבנות הרגשניות שחיפשו יופי ולא היו כל כך יעילות בלחצי היום יום. כך מסתבר שהאיכרים "נפטרו" מאלה שהביטו גם מעבר ליום יום האפור, שהיו גרעין שכבת העילית הרוחנית, שבכל דור ודור "קולפה" מהקהילה ויצאה למנזרים, שם התפתחה תרבותית ותרמה לחיי הרוח באותו דור. אלא שעילית רוחנית זו לא הותירה צאצאים. הדור הבא היה מצאצאי אותם ילדים שידעו לשרוד את הקיום. בדרך זו ניתן אולי להסביר איך קרה שבאלף שנות ימי הביניים לא היתה כל פריצה רוחנית תרבות באירופה הנוצרית.
על רקע ברירה מלאכותית זו של נסיגה בחיי הרוח, בלטה כמובן "הברירה" בין היהודים בכיוון ההפוך. דבר זה השתנה מאוד מאז הרפורמציה במאה הט"ז, שהחלישה מאד את הנזירות, ואפשרה היווצרות של שכבת עילית נוצרית בחיי הרוח גם כן.
אני רוצה לסיים בראייה "חיובית" לאישוש טעוני, בהקשר לקורות העילית המדינית, הכלכלית, הצבאית והימית באותן ארצות. גם כאן הייתה ברירה טבעית/מלאכותית מסוג זה אך בכיוון הפוך. אצילים, אנשי צבא ויורדי ים מגלי ארצות, היו חברה מגובשת ולכן התחתנו זה עם זה, בכפוף למעמד ולדרגה. בדרך זו הצליחה אירופה להגיע בסוף ימי הביניים לשיאי יכולת שלטונית, צבאית, ימית, והצליחה להשתלט על העולם כולו. אף כי בדור ההשתלטות היו בעולם עמים רבים בעלי תרבות רוחנית אמנותית יצירתית, עמוקה בהרבה (סין והודו למשל). חברה כזו שהאלילה את האצולה הלוחמת הכובשת השלטונית, גימדה את רוח היצירה האירופית. גימוד זה הבליט לטובה עד למאה האחרונה את "הראש היהודי".
