לאחרונה מתקיים ברוסיה תהליך ערני של סיעור מוחות סביב סוגיית עיצובה העתידי של המדינה ובחירת דרכה במערכת הבינלאומית.
לנושא זה הוקדשו גם שני הכנסים הבינלאומיים השנתיים המתקיימים ברוסיה: הכנס של "המועדון VALDAI", המתנהל בחסותו של ראש הממשלה
ולדימיר פוטין וכנס של "פורום YAROSLAVL", שבחסותו של הנשיא מדבדב. במכלול זה נבחנים נושאים עקרוניים הנוגעים לגיבוש המשך דרכה המדינית של רוסיה - האם כמעצמה, המתחרה על מעמדה העולמי, המאפיין את התנהלותה של רוסיה בעשור האחרון, או כשותפה באחד הגושים הבינלאומיים. במקביל, נדונה בהרחבה סוגיית עיצובה הפנימי של המדינה, תוך הדגשת נושא המודרניזציה. ברקע לכך התובנה, שהתפתחה ברוסיה, אודות אובדן הכיוון הלאומי, לצד ההערכה, שרוסיה לבדה לא תצליח להיחלץ ממשבריה. הפתרון האפשרי הוא הצטרפותה כפרטנר למסגרת בינלאומית, שתסייע לה, הן להתייצב מול האתגרים בזירה הבינלאומית והן להתגבר על הפערים הכלכליים ההולכים וגוברים. אולם, שותפות כזאת מחייבת ביצוע רפורמות כלכליות ויישור קו ביחס לדמוקרטיזציה - שני תחומים הקשורים יחדיו.
במישור המדיני ניצבת רוסיה בפרשת דרכים, וזאת לאחר עשור רווי תהפוכות ביחסיה עם המערב. כלולים בו גם פרקים של שיתוף פעולה ביטחוני (סיוע רוסי במלחמה נגד הטרור), וגם המתחים בעקבות ההתנהלות הרוסית האסרטיבית בזירה הבינלאומית, מאמציה של רוסיה בבלימת התרחבותו של נאט"ו וגם המלחמה עם גאורגיה. ברוסיה רואים כתפיסת מדיניות חוץ מועדפת, פעילות מקבילה ברמה אזורית המכוונת לכינון מעמד רוסי שוויוני או מועדף. ואולם, מזה שנה שוררים יחסים חיוביים עם ארצות הברית בעקבות מדיניות ה"אתחול" של הנשיא אובמה, שהביאה גם להצטרפות, אומנם מסויגת, של רוסיה לסנקציות נגד אירן. באווירת היחסים הבינלאומית השוררת בין רוסיה למערב ניכר כיום רפיון מסוים, פועל יוצא, לדעת הפרשנות הרוסית, של החלשות מקבילה, גם רוסית, אך גם אמריקנית ואירופאית. יש הגורסים, וראש הממשלה פוטין נמנע עליהם, שנמשכת התחרות הגלובלית על ההובלה ולרוסיה חלק פעיל בה. ואולם, מנגד, מקודמת התפיסה של כינון סדר עולמי חדש, תוך העדפת ההצטרפות לאיחוד בינלאומי קיים או חדש.
במסגרת בחינת התפיסות האפשריות של מדיניות החוץ והביטחון ברוסיה, נבחן המודל שיאפשר שילוב בין המעמד המעצמתי הראוי לרוסיה, לבין בחירת פרטנר מתאים לעיצוב העתיד המשותף, תוך חילוצה של רוסיה מכשליה. כמועמדים האפשריים לשידוך זה מוזכרים:
א.המערב, בדמותו של האיחוד האירופאי. בהקשר זה האפשרויות נעות בין שיתוף הפעולה הביטחוני, על-ידי הצטרפות הרוסית לנאט"ו, רצוי בתנאים מועדפים, לבין ההשתלבות באיחוד האירופי. בעניין זה אף הוצגה לאחרונה תוכנית לכינון מסגרת מאוחדת חדשה לרוסיה ולאירופה, כחלופה לנאט"ו ולאיחוד האירופי גם יחד. האמריקנים במכלול זה מוזכרים בעיקר בהקשר לנאט"ו, אם כי יש החושבים במושגים של ברית משולשת בין רוסיה, ארצות הברית ואירופה. ( ב-2008 פורסמה הצעתו של מדבדב לגבי שילובה של רוסיה בנאט"ו, שלא צלחה, בין היתר בעקבות המלחמה בגאורגיה).
ב. המזרח הרחוק, בעיקר בדמותה של סין, אף כי מוזכרים גם פרטנרים נוספים במרחב הפסיפי ו/או האוקיאנוס ההודי. גורמים לא מבוטלים ברוסיה מאמינים בקשר הסיני כמועדף, לעומת אחרים, הסוברים, כי סין הינה המתחרה ובעתיד אף היריבה של רוסיה.
מבלי לפסול אפשרויות נוספות, נטיית ליבן של האליטות הרוסיות היא בכוון האירופי ויש הסוברים שהבחירה הרוסית באירופה היא בגדר עובדה מוגמרת. מנגד, קשה לזהות, בינתיים, גילויי התלהבות הדדית מצדו של המערב, המתקשה לראות ברוסיה פרטנר שווה ערך.
עניינים פנים רוסיים, המלווים בלבטים מורכבים אף הם, נסובים סביב סוגיית המודרניזציה, הנתפסת כיעד לאומי מועדף של רוסיה. הגם שקיימות שאלות רבות לעצם הצורך, העיתוי והמתכונת של פרויקט זה, ההנהגה הרוסית נוטה לדעה שללא המודרניזציה הם לא ישרדו, אולם כדי ליישומה הם זקוקים לסיוע מערבי. התוכנית למודרניזציה כלכלית אמורה לקדם פרויקטים טכנולוגיים חדשניים, תוך חילוצה של רוסיה ממעמד של יצואנית מקורות האנרגיה כמוצר עיקרי. באליטות הרוסיות קיימת סברה שלא די במודרניזציה כלכלית, ואין מנוס מלטפל גם במימד הפוליטי והחברתי, תחומים בהם נפערו פערים מביכים לעומת הנורמות המערביות. על רבים ובראשם על הנשיא מדבדב, מקובל עתה, שללא דמוקרטיזציה מעמיקה תיכשל כל תוכנית המודרניזציה.
גם ענייני המזרח התיכון וישראל לא נפקדו ממערכת הדיונים הנדונה. להלן כמה נושאים רלוונטיים:
א. המזרח התיכון: נתפס כאזור אסטרטגי חשוב, בו מתנהלת תחרות גלובלית. רוסיה מזהה בו מגוון רחב של אינטרסים ויש המאמינים, כי הוא קודם בחשיבותו למערב ולסין. בתוך כך ממשיכה רוסיה בפעילותה באזור לקידום מעמדה המשפיע, תוך תחרות עם המערב. מאידך-גיסא, הנושא האיסלאמי ובפרט זה הרדיקלי, מזוהה כאיום ברור ומיידי על רוסיה ועל אזורי האינטרסים שלה. הרוסים רואים בדאגה גוברת תהליך מואץ של איסלאמיזציה באסיה המרכזית, שלא לדבר על הטרור האיסלאמי בשטחה של רוסיה גופא. בעניין זה נחושים הרוסים, כדברי ראש הממשלה פוטין, להלחם עד חורמה. זאת, לא על חשבון יחסיה עם המדינות החשובות לה במזרח התיכון.
ב. אירן: הרוסים מודים שהתוכנית הגרעינית האירנית הינה בעיה משמעותית, אך יחד עם זאת מתייחסים אליה כעובדה מוגמרת. לדידם, אירן כמעצמה אזורית קום תקום. הרוסים אינם אוהדים את החמרת הסנקציות על אירן, כפי שזו מתפתחת ומעדיפים גישה של הדברות ולא של עימות. אכן הם מתנגדים נחרצות להעשרת האורניום לצרכים צבאיים ונותנים להבין שהאירנים מוכנים עתה לוותר על העשרת האורניום לצרכים אלה, כמו גם על המלאים שברשותם. לעומת זאת הרוסים מכירים בזכותם של האירנים להשגת הדלק לכורים גרעיניים אזרחיים.
ג. ישראל: מוערכת ונתפסת כבת ברית פוטנציאלית. מועלות אפילו הצעות לכלול את ישראל, לצידה של רוסיה, באיחוד בינלאומי עתידי המוזכר לעיל. קיימות גם מחלוקות. יש המציגים את הדיפלומטיה הישראלית כאחת שהשכילה להפוך את הנושא האירני לבעיה בינלאומית מרכזית במזרח התיכון במקומה של הבעיה הפלשתינית. בעניין האירני מועברים מסרים מורכבים הקוראים לישראל להימנע מתקיפתה. יש הגורסים שתקיפה כזאת צפויה כעובדה מוגמרת ומשמעותה מלחמה כוללת, שתביא להגדרות סדרי עולם חדשים. על רוסיה, לדידם, להיערך לקראת מציאות כזאת. קולות אחרים מתייחסים לפעילותה של ישראל באזור הקווקז, באזרבייג'אן ובגאורגיה, לווא דווקא לטובתה של רוסיה. כמו-כן, ההנהגה הרוסית חוזרת על מחויבותה לתהליך השלום ולישראל, בפרט לאור העובדה שבשטחה יוצאי רוסיה רבים, שרוסיה לא מוכנה להפקירם. יש גם מסרים שרוסיה מצידה תהיה מוכנה להשתלב בסידורי הביטחון העתידיים במזרח התיכון.
