לא נדרשתי לנבור בזיכרוני אף לא לרגע קט. בלי הרהור שני נסחף זיכרוני לרגע מזעזע שעשה בי שמות. הרגע שבו נפרדו ילדי עמנואל הרכים מאבותיהם שהלכו אל המחבוש.
במגרש הרוסים, נקודת האיסוף של האבות והאמהות מעמנואל, בדרך למתקן הכליאה, הצטופף המון רב מאחורי המתרסים. לוחמי מג"ב לרוב ושוטרים כחולים בלמו בקושי רב את ההמון הזועם. היה זה שיאה של מחאה מתגלגלת בהשתתפות המונים על פני נתיב ארוך שכינס אליו רבבות, תפילות, שופרות - עם רב, אנשים נשים וטף.
בסוף הגיע רגע האמת, והגיעה עת כליאה. האבות הונפו אל על מעל ראשי ההמון, כדי לאפשר להם להגיע אל הרגע שמבחינתם היה קידוש השם. אחריהם הגיעו אט אט ילדיהם הרכים לעת פרידה. המראות הקשים נמהלו במראות מן העבר. ילד יהודי בוכה מול רוע של נוכרי, ילד יהודי בוכה מול רוע של קלגס, ילד יהודי בוכה מול שייגץ מן הרחוב בעיירה מזרח אירופית, ילד יהודי בוכה מול השבאב הפורע בירכתי המלאח שבמרוקו. לצערנו הגדול דמעות בדמעות נגעו, ילדי גוש קטיף וילדי המאחזים. הבכי של הרוע ההוא אצל הגויים עם הבכי של הרוע הזה "שלנו".
לסממנים מעטים מאוד של יהדות זכתה מדינת היהודים, אך לפחות על הסימנים שנתנו חז"ל בעם - רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים - ציפינו שישמרו. אם לא סממנים, ישמרו למצער על הסימנים. אך נראה שסימנים אלה צריכים שימור וצריכים שמירה. שמירתם היא קיום תורה ומצוות, שאם לא כן לא נותר מהם שריד ופליט. עיין ערך 'מדינת ישראל'. אותם ערלי לב, אבירי שלטון החוק וחבר מרעיהם. ברוני התקשורת ונושאי כליהם. מנהיגים המתחזים להיות 'חברתיים'. גם הם נותרו עם קורטוב של סימני יהדות, אלא ששרידים אלו מאופיינים במוטציה חולה. יש בהם רחמים, אך הרחמים נתונים לעם אחר - ילדי העובדים הזרים. יש בהם ביישנות, אך היא מופנית כלפי אומות העולם: מתביישים הם מהגוי. גם שרידים של גמילות חסדים יש בהם, אך היא מעוותת, פטרונית, מגמתית ומתנשאת.
בלי להיכנס לסוגיית בית הספר בעמנואל עצמה, קשה היה שלא להתפלץ נוכח אגרוף הברזל של בג"צ, שלא הסתפק באבות ורצה גם את האמהות, שלא האזין לכאב ורמס נשמת ילד קטן.
הייתי שם במגרש הרוסים, עמדתי מול הזעם, מול הכאב. הייתה באוויר תחושת שליחות. האסירים הלכו בגאון, בקומה זקופה, בבגדי שבת קודש, מוכנים לשלם כל מחיר בעבור חינוך יהודי שורשי, לפי רוחם, לילדיהם. הם לא ציפו לצדק מבית המשפט. הם מכירים את המגמות, והם צפו בהשתלשלותן. הם גם לא ציפו לחמלה מן השופט שחשף את מזגו לאורך הדיונים, עד שאפילו הכיפה לא חיפתה על כך. אך הם האמינו שיש גבולות שאינם נחצים. נשמת ילד קטן, הם האמינו, תזכה להתחשבות.
עד שהגיע הרגע שטרף את הקלפים, בכי הילדים הטריף את כולם. שוטרות התייפחו, עיתונאים וקצינים לא הצליחו לעצור בעד דמעותיהם. גם לי לא עמדו רגשותיי לחוות אותו עוד. שטוף בכי תמרורים נמלטתי משם כל עוד נשמתי בי. יותר משפצָעוני הילדים ובכיים המר, קשה היה לי לעמוד נוכח ערלות לב של בנים לאומה של רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים - שסתמו את הגולל על הסימנים שנתנו בהם חכמים.
