פתגם עממי נפוץ, הקשור לשמחת-תורה, מספר על יהודי עם-הארץ מובהק שנראה רוקד בכל כוחו בשמחת-תורה. שאלוהו: "שמחה זו, על שום-מה? לוּ היית מתייגע בתורה כל השנה, ניחא; אך מכיוון שעם-הארץ אתה ואינך לומד תורה כל השנה, מה לך כי תשמח?". החזיר אותו עם-הארץ תשובה: "וכשאחי משיא את בנו, וכי אינני שמח בשמחתו?".
התשובה נשמעת חביבה, אך אין היא מדויקת. השמחה בשמחת-תורה איננה של הלמדנים ושל הגאונים, אלא של כל יהודי באשר הוא. אין זו שמחתו של 'האח הלמדן', שהאחרים באים להשתתף ב'שמחתו'. זו השמחה האישית של כל אחד ואחד מישראל.
ספר-התורה סגור
ביטוי לכך אנו יכולים לראות בדרך שאנו שמחים בה בשמחת-תורה. לכאורה זו שמחת תורה, והתורה מעצם מהותה היא חכמה ותורה עיונית. מן הראוי היה אפוא שהיום הזה יוקדש ללימוד תורה, וגדולי הלמדנים והגאונים יישאו דרשות וישמיעו פלפולים וחידושי תורה.
בפועל אנו נוהגים אחרת לגמרי. איננו עוסקים כלל בדרשות ובעיון בסוגיות עמוקות; מתכונת הריקודים בשמחת-תורה אף אינה מאפשרת כלל לעיין וללמוד בתורה. אנו רוקדים עם ספר-התורה כשהוא מכוסה במעילו או בארגז העץ, וגם אם אנו רוצים, איננו יכולים לקרוא את מה שכתוב בתורה.
מכאן שהשמחה בשמחת-תורה אינה על מידת הלימוד ועל היקף הידיעה בתורה. אנו שמחים על עצם היותנו יהודים ועל עצם הקשר שלנו עם התורה. אנו שמחים על שיש לנו תורה.
תחושה זו משותפת לכל בני העם היהודי. גם מי שלא למד תורה - יהודי הוא. גם מי שאין לו ידיעה בתורה מרגיש את יוקר מעלתה ואת קדושתה, אף-על-פי שאין הוא מסוגל להבינה. על-כן השמחה היא של כולנו, מן הגדולים ועד הקטנים, מהלמדנים ועד מי שאינם יודעים אפילו אות אחת בתורה.
שמחה לכל השנה
בנקודה זו יש מן המשותף לשמחת-תורה וליום-הכיפורים. שניהם חושפים את עומק הנשמה היהודית. כל ימות השנה עלולה האמת הזאת להסתתר מאחורי שכבות חיצוניות. בסתם יום של חול אנו רואים הבדלים גדולים, ואולי תהומיים, בין תלמידי-חכמים לבין פשוטי-עם, בין שומרי תורה ומצוות לבין מי שאינם כאלה, בין בעלי דעות והשקפות כאלה ואחרות. אולם ביום-הכיפורים ובשמחת-תורה נחשפת האמת הפנימית שבכולנו - היותנו יהודים.
אנו מביטים בהמונים הגודשים את בתי-הכנסת בשמחת-תורה, באבות המרכיבים את ילדיהם על כתפיהם, בנערים ענודי העגילים הרוקדים עד כלות הכוחות, ואנו מרגישים את עומק הקשר של כולנו יחדיו אל התורה ואל הקב"ה. פתאום מתגלה כי בלב כל אחד ואחד מאיתנו שוכנת נשמה אלוקית טהורה וזכה, מלאת אהבה לה' ולתורתו.
שמחת-תורה הוא הזמן לקבֵּע את האחדות, את האהבה לתורה ואת השמחה בלב כולנו. לא דיי בעצם התפילה המשותפת ביום-הכיפורים ובשמחה המלכדת בשמחת-תורה. עלינו לשאוב מהתחושות הללו למשך כל ימות השנה כולה. גם בימי חולין אפורים ורגילים עלינו לזכור את הבסיס היהודי העמוק המאחד את כולנו.
וזו בעצם מהותם של הימים הללו - הם בבחינת מאגרים שמהם אפשר לשאוב שפע של ערכים, אהבה ושמחה למשך כל ימות השנה. לכן חשוב כל-כך לנצל את הרגעים הללו לשמחה גדולה. זה הזמן לשכוח את הצרכים הגשמיים, את דאגות היום-יום ואת שאר הטרדות והעיסוקים, ולהשקיע את כל הכוחות בשמחה טהורה.
נשמח אפוא בחג-הסוכות ובשמחת-תורה, ובעזרת ה' תהיה לנו שנה שמחה, שנת גאולה וישועה!
המאמר מתפרסם בגיליון 'שיחת השבוע' לקראת שמחת-תורה
