הם באים מבתים כמעט ריקים. רבים מהם מתגוררים בתוך בלוק אפור, מתקלף. בלוק חוסם. נערות ונערים המכונים כילדים למשפחות של 'יוצאי אתיופיה'. הם צברים כהי עור, מבוישים, שתקניים. הליכתם איטית, מהוססת, נדמית כמתנצלת. הם לא דורכים על העקבים. הם טופפים על בהונות. לכאורה – הם נולדו אל תוך עולם שאמור להתקיים בו שוויון הזדמנויות. החלומות, כמו השמים, פתוחים בפניהם. הם יכולים לחלום להיות כל מה וכל מי שהם רוצים להיות. השמים הם הגבול.
- אבל בכל יציאה מהבית הם מתבדים. הם נתקלים ברסיסי סלעיה של המציאות, ניגפים בשקט. מובסים. הם רואים את עמיתיהם ללימודים לבושים במותגים. הם מקנאים בשקט ( קנאה היא כמעט תמיד שקטה). בתוך דקות אחדות יעברו לעולם שכולו כיף. חכו.
- הם חוצים את הכביש, נכנסים אל המתנ"ס השכונתי, אל מרכז המחשבים, שהשימוש בו חופשי, שווה לכול. ושם, חיש קל, הם נכנסים אל העולם הווירטואלי, חשים עצמם שווים בין שווים. הם עוטים גלימות של מלאכים, הופכים להיות סמוראים, שלפנים מהירים, עורפי ראשים באבחת חרף. הוא ברוקרים ממולחים. הם מרוויחים ים כסף במשחקי ההימורים, ואם וכאשר הם מפסידים – הם צוחקים, כי זה סתם משחק, אתם יודעים. ותמיד אפשר להתחיל מחדש, מאפס. והשמים – ודאי הווירטואליים – הם הגבול, אתם יודעים.
הם הודפים דרקונים יורקי-אש. הם מפלרטטים עם בני ובנות זוג. הם בודים לעצמם זהויות חלומיות. הצד סובל הכול, מתיר הכול. מי יכחיש את היותם
בני טובים מבתים שלא חסר להם דבר?
ושם, בעולמם הממוחשב, המכושף, הם גנרלים מהוללים ומפצחי כספות, אלופי עולם במרוצי מכוניות, ידועני כסף, טייקוני זהב. הם טסים ונוחתים ומקבלים יחס של VIP. פתאום, כל העולם נפתח לפניהם כמניפה מרהיבה. הם יכולים להיות הכול.
ואז מגיעה השעה שבה הם מתבקשים או נדרשים לעזוב. לצאת מהתוכנה הבועתית, לחזור למציאות האפרורית. על פניהם נסוכה עדיין הבעת העונג שהסבה להם הגלישה. אולי ניצחו. אולי הרוויחו הון עתק. אולי הערימו על נוכלים. אולי הניסו שודדים. הם חוו תחושת עליונות, הצלחה, כוח, יוקרה. הם היו בחלום הווירטואלי מי שלעולם לא יהיו בעולם הרגיל, הטריוויאלי.
כשהם יוצאים אני מהרהר ביני לביני על האינטרנט המתעתע, המפתה, המדיח; על האינטרנט המפיג שעמום או בדידות, או שניהם; המהווה הפוגה קיומית. ואז, כשהם כבר בחוץ, אני שואל עצמי לדעת: האם האינטרנט מסוכן? ולא יודע מה להשיב. מה אתם אומרים?
