משא-ומתן או מתן ומתן

ושוב מדינת ישראל נדרשת לוויתורים, רק מעטים ורק לתקופה מוגבלת ורק... ואם לא נוותר "רק הפעם" - תהליך השלום ייעצר ושוב נהיה האשמים ובכלל העולם מבקש ואובמה מתעקש... אז זהו: זמן מצוין לחזור על דבריו של פרופ' אומן בשפה חופשית שלי. משל לשני אנשים שאדם שלישי פונה אליהם ואומר: הנה לכם אלף שקלים. הסכום שלכם בתנאי שתגיעו להסכמה על אופן החלוקה. האדם ההגיוני בין השניים יאמר מיד: נחלוק את הכסף לשניים וכל אחד יצא עם חמש מאות שקליו ללא שיהוי. ואילו האדם הלא הגיוני יפנה לחברו ויאמר: אני אקח תשע מאות שקלים ואתה תקבל מאה שקלים. אם תסכים, מצוין. ואם לא תסכים, לא תקבל דבר היות וכזכור אלף השקלים יינתנו רק אם השניים יגיעו להסכמה. האדם ההגיוני מנסה להתווכח ולשכנע את הלא הגיוני על חלוקה אחרת, אולי חמש מאות מול חמש מאות ואלי כפשרה שש מאות מול ארבע מאות וככה הוא הולך ומוותר על עמדותיו עד שירצה את חברו הלא הגיוני. זהו בדיוק המצב בינינו לבין הפלשתינים (ולא רק הם). הם מבקשים הבנה ומחווה ומתן כזה או אחר שאלמלא זה לא יתחילו בשיחות ולא יגיע השלום. ואנחנו? אנחנו הגיוניים עם תרבות מערבית ומתחילים כמובן לוותר: ניתן לכם שטחים שכבשנו אחרי שיצאתם נגדנו מיוזמתכם למלחמה (לזרוק לים רציתם, זוכרים?), נשחרר לכם אסירים (מחבלים רוצחים עם דם על הידיים) שנשפטו בדין על מעשיהם, ניתן לכם מחוות, נקפיא בנייה, וכל זה לא עוזר. הם כל הזמן רוצים עוד - שאלמלא כן לא ידברו איתנו ולא יהיה שלום. אז הגיע העת להגיד די (אפילו שבאיחור רב). עכשיו, אחרי כל הנתינות ואחרי כל המחוות, שיטריחו עצמם הפלשתינים ויתחילו גם הם לתת לנו מחוות כאלה משמעותיות שגם אנחנו נסכים בעקבותיהם לשבת למשא-ומתן. וביבי יממש את חזונו: "יתנו יקבלו", אבל לא רק כסיסמת בחירות אלא פשוטו כמשמעו. ועדות חיה של דני יתום בעניין כאן: [קישור] [שותף-סוד, דני יתום. ידיעות-אחרונות וספרי-חמד (2009). 462 עמודים].