סוף הרפובליקה הישראלית הראשונה?

בקרוב יצוין יום השנה ה-15 לרצח יצחק רבין, ונדמה שאין דבר כמעט להוסיף על האיש, פועלו וחייו. אולם רבין המנהיג, המצביא והפוליטיקאי הועלם לחלוטין מן החיים הציבוריים של ישראל. גם 'השמאל הלאומי', אותה קבוצה קטנה שמיהרה להניף בחוצות הארץ שלטים עם סיסמת הבחירות "ישראל מחכה לרבין" משנת 1992, לא העלתה את מורשת רבין על סדר היום. במקום ניסיון להבין מה באמת חשב ורצה רבין, מעדיף רוב השמאל הישראלי להתרכז בפלקט השלום שהחליף את דיוקנו הפוליטי של רבין, בעוד שהימין מנסה כל העת לדבר בזכות צדקתו ההיסטורית בדבר הטילים שנחתו מעזה על ערי ישראל. רבין לא היה תיאורטיקן דגול, גם לא מצביא מהולל; הוא לא ראה עצמו כחלק מ"דור הנפילים", ואילו היה יודע אלו פוליטיקאים ואישים נמנים על אותו דור שמספר נפיליו הולך ותופח כל העת לפי חשקיה של התקשורת, היה בוודאי מבטל את העניין בתנועת יד של בוז ופולט עשן סיגריות סמיך. כמו רבים מן המדינאים שלפניו, לא הותיר אחריו רבין מורשת ספרותית ענפה ועיון בנאומיו לא מגלה אורטור גדול. רבין נמנה על דור שלם של מדינאים - בראש ובראשונה יגאל אלון - שהאמינו כי פרגמטיזם פוליטי, מחויבות אדירה לביטחון ישראל, השקפה ציונית בלתי-מתפשרת והתנגדות חד-משמעית לכל קיצוניות מימין ומשמאל, היא הבסיס לקיומה של ישראל.