איך הצלחנו להפוך את סכסוך הדמים הנמשך זמן כה רב לסוגיה כה שולית הנקראת, עם כל הכבוד, התנחלויות? התשובה היא אחת ואין בלתה: טמטום!
כרגיל במחוזותינו, ישראל לעולם נגררה אל התהליך המדיני במקום להיות היוזמת. אין מדיניות קבועה, אין חשיבה לטווח הארוך, יש רק אלתורים תוצרת בית. כשהיוזמה נמצאת בידי היריב, ברור שהוא יחפש היטב את נקודות התורפה של הצד שכנגד כדי להכניסו למגננה, למבוכה ולהפסד משמעותי בזירה הבינלאומית.
גם השמאל וגם הימין יודעים היטב שנושא ההתנחלויות לא היה בלב הסכסוך הישראלי - פלשתיני. נכון שככל שנבנו יותר התנחלויות וככל שהאוכלוסיה היהודית בשטחים גדלה, הפלשתינים חיפשו אמתלות כדי להשיג הישגים בזירה הבינלאומית ואחת מהן הייתה ההתנחלויות. יחד עם זאת, עיון חוזר ומעמיק בתהליכים המדיניים שהתנהלו עד כה יוכיח שנושא ההתנחלויות היה נושא אחד, אפילו שולי, בשיחות ובהסדרים השונים.
מאז מלחמת ששת הימים המהלכים המדיניים התנהלו בערוצים שונים ומשונים, אך מעולם נושא ההתנחלויות לא עמד במרכז השיחות. הסכם השלום עם מצרים, עם ירדן ו
הסכם אוסלו אפילו, לא התמקדו בסוגיית ההתנחלויות אלא כחלק בלתי נפרד ממה שראו הצדדים כפתרון הסכסוך: הקמת שתי מדינות, סידורי ביטחון שישביעו את רצונה של ישראל, גבולות הקבע, ירושלים וזכות השיבה. מעולם, כאמור, ההתנחלויות לא היו נושא הליבה של השיחות המדיניות. היה ברור לכל שאם תקום מדינה פלשתינית לא יהיה מנוס מחלוקת השטחים שתחת שליטה ישראלית מאז 67'.
קריסת אוסלו וסירובם של מנהיגי הפלשתינים ללכת עד הסוף, הן בתקופת רבין, הן בתקופת ממשלתו הראשונה של מר נתניהו, התהליך המדיני בתקופת ברק, שרון ואולמרט, לא הייתה כתוצאה של ויכוח מהותי לגבי הבנייה בהתנחלויות, אף על-פי שהפלשתינים לא ראו בעין יפה התרחבות במה שהם רואים כשטחים עתידיים של המדינה הפלשתינית. סוגיה זו לא הכשילה את שיחות השלום בין הצדדים.
הדוגמה הבולטת ביותר היא ההינתקות מעזה. הרי הפלשתינים אפילו לא חלמו שאריאל שרון, אדריכל ההתנחלויות והדובר הראשי של ארץ ישראל השלמה, יהיה מוכן לסגת מכל עזה חד-צדדית, ללא שום התחייבות פלשתינית ותוך פינוי כול היישובים היהודיים. לכאורה, הצעד האמיץ הזה אמור היה להניע את גלגלי המו"מ בין ישראל לבין הפלשתינים לקראת הסדר. והמהלך לא צלח. אם נחזור לאוסלו, הרי שבעקבות ההסכם, הפלשתינים קיבלו מידי ישראל שטחים רבים מאוד ביהודה ושומרון עליהם הם שולטים עד היום. זאת ועוד; בתקופת אולמרט כראש
ממשלה, הבנייה בשטחים נמשכה ושיחות השלום גם.
אי לכך, ניתן לקבוע שהבנייה בהתנחלויות לא היותה מכשול ממשי בפני שיחות מדיניות. והנה עתה, הנושא הזה עלה והפך להיות לליבת הסכסוך.
המצוקה האיומה של אבו מאזן מול האיום הממשי של חמאס, היעדר יוזמה מדינית ישראלית רבת היקף ונשיא אמריקני המשוכנע שכל הבעיות ימצאו את פתרונן רק אם ישראל תפסיק לבנות בשטחים, כל אלה הביאו אותנו למצב שבו ההתנחלויות הן לב הסכסוך.
הסכמת ישראל להקפיא את בנייה בהתנחלויות ללא התניה ברורה, לפיה בתום הקפאה יש להגיע לאיזה שהוא הסדר, ביניים, גבולות, ירושלים או זכות השיבה, הייתה טעות קשה. ההקפאה הייתה צריכה להיות המנוע להגעה להסדר זה או אחר. במקום זאת, הפלשתינים הבינו שמותר למשוך זמן וה"שופט" מוושינגטון לא ישרוק על כך.
התנאי שהציב מר נתניהו לפיו על הפלשתינים להכיר בישראל כמדינה יהודית לא קוים. גם הפסקת ההסתה לא הופסקה. בקיצור, שום התקדמות במשך עשרה חודשים. בכל התקופה הזו שמענו אך ורק חילופי דברים והערכות מה יקרה לאחר עשרת חודשי ההקפאה וממש שום התקדמות באפיקים האחרים.
כפי שטענתי במאמר אחר, מר נתניהו נכנס לפינה שממנה רק פיקח יכול לצאת ממנה, אך חכם לעולם לא. הלחץ האמריקני והאירופים על המשך ההקפאה ממשיך במלוא עוזו; הפלשתינים מאימים לפרוש מהתהליך שלא החל אפילו; ישראל תצטייר כסרבנית ואף כקטנונית משום שהעולם לא יבין מדוע הקפאה לעוד חודשיים כה גורלית. מאידך, אם מר נתניהו יקבל את הדרישה להקפאה נוספת, עלולות להיווצר לו בעיות פוליטיות פנימיות, לטענתו. הגם שהסיכוי שממשלתו של מר נתניהו תיפול קלוש, עליו להחליט אם הוא פוליטיקאי מפולפל או מדינאי חכם. זו כבר שאלה אחרת שראוי לדון בה במאמר אחר.
אם ישראל לא תצליח להוריד את נושא ההתנחלויות כליבת הסכסוך, צפויים לה קשיים מרובים. מוטב להציף את הסדר היום העולמי באותם נושאים שבאמת מהווים מכשול מהותי להגעה להסכם שלום. לכך צריך מנהיגות!
