הטור של פריצי

אלכס לנגר, המשנה למנכ"ל משרד התחבורה, מתלונן על שזכיין הרכבת הקלה בירושלים לא תיכנן עדין את כיוון הרמזורים בעיר למרות שמשרד התחבורה נתן לו את הזכות לכך. איזה יופי: מישהו מקבל לידיו זכיון לקו תחבורה (יחד עם 2 מיליארד שקלים במזומן) וכתוספת הוא מקבל זכיון מלכותי לתקוע ולשבש את כל התנועה בכל העיר, רק כדי שהעגלה שלו תקבל עדיפות. עסק לא רע. לנגר לא מסתיר את כוונות המדינה באשר לעצירת והרס כל שאר התנועה בעיר, וגם האוטובוסים ירתמו למשימה: "כשהרכבת הקלה תפעל נכניס שינויים רבים, שבמסגרתם רוב הקווים יזינו את הרכבת הקלה". תראו איזו יופי. לא רכבת שתשרת את התושבים (כי היא לא) ולא קווי אוטובוסים שיובילו אזכרחים ליעדיהם לפי צרכיהם, אלא קווי אוטובוס "שיזינו את הרכבת". המולך החדש של הפסים זקוק לאספקה שוטפת של גופות נוסעים. וכל זה למה? כי החוזה של זכייני הרכבת אומר שהעירייה והממשלה מתחייבות שאם הרכבת לא תקבל מספיק נוסעים ולא תהייה ריווחית, אז המדינה מתחייבת לכסות את גרעונותיה וגם לדאוג שיהיה לה רווח. עכשו נותר לממשלה רק למצוא מספיק יהודים בכדי להזין בהם יום יום את הרכבת. יש לי רעיון מאיפה להביא פקידים שיודעים איך עושים זאת.

באיטליה שוב נפתחה חקירה נגד הבנק של הותיקן בחשד שהוא הלבין כספים. לחוקרים האיטלקים יצא מאז ומתמיד שם של חוקרים אינטליגנטים במיוחד, אבל הפעם הם באמת התעלו על עצמם. לחשוד שהבנק של הותיקן מלבין כספים זה כמו לחשוד שמישהו בישראל עושה כסף ממכירת כפרות. וזה בדיוק הנושא: את הכסף הגדול שלו הותיקן עשה, בין היתר, ממכירת סליחות ומחילות. בזמנו היה אפילו תעריפון עולמי של כמה משלמים עבור הלבנת כל חטא: כך וכך מטבעות כסף עבור מחילת ניאוף, כך וכך קילוגרמים זהב עבור כפרת רצח וכך וכך אלפי דולרים עבור פיתוי נערים. אבל בניגוד לשמועות, הבנק של הותיקן בעצמו מעולם לא הלבין כספים. הותיקן הוא שהלבין את הפשעים, והכסף לבנק הגיע כבר מולבן. והנה בערב יום כיפור נפתחו שוב השולחנות בשוק מחנה יהודה, ותמורת תשלום סביר קנית וקיבלת קבלה מודפסת וחתומה המאשרת שעשית וביצעת כפרת עוונות. הסתכלתי על מוכרי התעודות וחותמי הקבלות. כשיגדלו הם בטח רוצים להיות בנקאי הותיקן.

משרד הביטחון רוצה להעביר את מוזיאון צה"ל מיפו למקום חדש. חבר מועצת עיריית ירושלים, חיליק בר, פנה לצה"ל והציע להעביר את המוזיאון לירושלים. יוזמה מבורכת ורעיון גדול: לא רק בגלל שירושלים היא בירת ישראל, ולא רק בגלל שהיא תמיד תהייה פתיל מצויין להדלקת עוד כמה חביות אבק השריפה באזור (מה שמזכיר למה צריך את צה"ל), אלא בגלל צורך מיוחד של תושבי העיר: ירושלים זו עיר ישראלית ששני שליש מתושביה מעולם לא זכו להכיר את צה"ל. השליש הערבי (שמכיר אומנם את מג"ב, אבל זה לא אותו דבר), והשליש החרדי, שצה"ל בשבילו הוא משהו כה זר עד שאפילו אין לגביו תפילה או ברכה בסידור התפילות. אז תנו להם לפחות להראות לילדיהם להיכן אסור להתגייס.

משטרת ישראל מתחילה לפרוס באוטוסטרדות מצלמות מהירות חדשות, ומעריכים שהנהגים יחטפו עכשו כ-1.2 מיליון דוחות נוספים לשנה על מהירות. מובן שאין לפרויקט הזה כל קשר עם מניעת תאונות והרוגים, כי רוב ההרוגים בתאונות הם ממילא בקרב הולכי הרגל בתוך הערים, ולא מבין הנוסעים בכבישים הבינעירוניים. למי שלא זוכר, המהירות המירבית בכבישי ישראל נקבעה בימי משול הבריטים באימפריה או בימים של חיים קורפו, שזה כנראה אותו דבר. 90 קמ"ש בשנת 2010 זה לא רק פרה-היסטורי, זה גם מסוכן. כל מכונית שפוייה עלולה לצאת מדעתה במצב הזה. בשביל 90 קמ"ש אתה לא זקוק להגה כוח ומערכת למניעת החלקה. אתה זקוק להגה רוח, כזה שיש לספינות עתיקות, ולמערכת יבוש והחלקת שיער, כמו שיש במספרה, כי בשעה וחצי של הנסיעה הממוצעת בימינו מירושלים לת"א (60 ק"מ), אפשר גם לעשות תספורת ולהגיע יפים ומחוייכים למצלמה. זהו עוד מבחן קטן לאזרחות הישראלית. ברור שאי-אפשר להמשיך עם מגבלת 90 קמ"ש בכבישים בינעירוניים אם מתכוונים פתאום לאכוף אותה, ומשני הפתרונות הקלאסיים מעניין במה תבחר ישראל: בשיטה האיטלקית, שישאר כתוב 90 קמ"ש אבל יצלמו ויקנסו רק נהגים שנוסעים 150 קמ"ש ומעלה, או בשיטה הגרמנית, בה מעדכנים את התמרורים ומאשרים מהירות גבוהה היכן שיש בכך הגיון ותנאים בכביש. יש לי ניחוש שבסוף יבחרו בשיטה הישראלית: ישלחו דוחות.

כמו בכל סוף שבוע, גם חג שמחת תורה נגמר בכמה הרוגים במגזר הערבי-ישראלי. רצח במסגרת המשפחה, סיכסוכי עבריינים וירי אוטמטי על יושבי בתי קפה, הם אירועים שגרתיים. כמעט כל סופי השבוע וחגי ישראל נגמרים בהרוגים בכפרי הגליל ובמשולש, אולי כי אז כולם נמצאים בבית ובנתניה שומרים שבת. מה שמעורר סימני שאלה היא כמות השימוש בנשק החם במגזר הערבי, כשהגליל מתחרה כבר באריזונה של המאה ה-18 בכמות כלי הנשק היורים בו חופשי. ולמה זה חשוב? כי השבוע אנו חוגגים 10 שנים למהומות אוקטובר שהחלו בגליל, אך בהתפשטותן הותקפו גם האוטובוסים של דן שנסעו בין יפו לתל אביב, ובכל תיאטרון לומדים שאקדח שיורה כבר במערכה הראשונה יהפוך למקלע כבד במערכה השניה.