הלכתי לטייל עם הכלבה בגינה השכונתית. עברנו על הדשא, הלכנו בין העצים - כמה זיתים מעוקלי גזע, עצי נוי פזורים ושיחים - עברנו את המזרקה, טיפסנו על הגבעה והסתכלנו ממנה אל נוף השיכונים, הווילות והגינות הירוקות וגם הכביש הראשי, שחוצץ בין הגינה ובניין המועצה והגענו אל הבריכה לשעבר.
כמעט כל יום אני הולך עם הכלבה אל הגינה, מחזיק בידי שקית ניילון שקי-קקי, שהמועצה מציעה במתלים מיוחדים ברחוב, מוכן לתפוס את התוצרת שהכלבה משאירה. הולך לגינה ו...לא רואה. הגינה שם. כל יום, כל השנה. איזה חידוש יש בגינה ציבורית? באמת...
עד שיום אחד, כשעליתי קצת קצר-נשימה במעלה הגינה אל פסגת הגבעה, נזכרתי במטפלת הרומנייה. היא הגיעה לטפל בסבתא הסיעודית בת התשעים. ביום חורף אחד אמרה המטפלת: "כמה יפה אצלכם! העצים פורחים ברחוב כל-כך יפה. נהדר". עמדתי מופתע. העצים פורחים ואני כלל לא הרגשתי.
הסתכלתי מן החלון ובאמת, העצים זהרו בפריחתם. ואני - כמו כלום. לבי גס בהם.
הרי העצים פורחים כל שנה, ואני עובר ברחוב או נוסע לעבודה וחזרה, וכלל לא חש בהם. אין חידוש בעצים הפורחים, בשיחים הצבעוניים. אבל המטפלת ראתה. אצלם, בחורף דבר לא פורח. ומה שהיה לי מובן מאליו, בשבילה הייתה זו הפתעה.
נזכרתי במטפלת כאשר הכלבה פרשה לרחרח סביב העצים בגינה ואני התיישבתי על ספסל האבן כדי להשיב את נשימתי. ישבתי, הסתכלתי מסביב והעצים פרחו וגם השיחים תרמו צבע. איזה גן יפה יש לי ליד הבית ואני מבזבז אותו כל יום. לא מסתכל. לא רואה.
קמתי מספסל האבן בהחלטה נחרצת: צריך להביט. אפשר ליהנות.
חזרתי והסתכלתי מסביבי בגינה - על המזרקה של הראשים, תשע מסיכות יורקות מים [ראה תמונה מטה]. הבטתי על האמפיתיאטרון הקטן, שנשקף על הסככה הירוקה עם הצמחים המטפסים. הסתובבתי אל מרכז הגבעה שעליו הפכו את בריכת המים העתיקה לאתר משופץ, שמדרגות מוליכות אליו פנימה ושם נחבא ספסל עגול וגם עץ תאנה.
עמדתי והבטתי על העצים מסביב, עטורי דשא.
למה כל הזמן לא הסתכלתי? נסעתי לטייל בגני תל אביב - טיילתי בהם (וכתבתי על כך) ואילו הגן שלי הוא מובן מאליו? מדוע אני צריך לנסוע לחו"ל כדי לראות גנים מעוצבים, שטובי האדריכלים יצרו. יש לי כאן אחד, ליד הבית!
כנראה, אנחנו לא שמים לב למה שיש לנו. אנחנו רגילים לקנא באחרים.
אה, והמטפלת מרומניה? הסוף לא היה נחמד. יום אחד התייצבה ואמרה: "אני לא יכולה יותר. אני מנהלת עבודה בבית חרושת ולא מתאים לי להיות עובדת סיעודית. אם לא תשחררו אותי, אקפוץ מן החלון"...
היא שוחררה מיד למולדתה. העצים והפרחים שלנו לא עיכבו אותה.
