מאה שנות קיבוץ

"בכ"ה בתשרי תרע"א, 28 באוקטובר 1910, באנו עשרה חברים ושתי חברות לאום ג'וני...ניגשנו להקים יישוב עצמאי של פועלים עבריים על אדמת הלאום. יישוב שיתופי ללא מנצלים ומנוצלים - קומונה!" אכן, אתמול חגגה דגניה, אם הקבוצות והקיבוצים, מאה שנה להקמתה כעדות חלוציה. היום, תתכנס בקבוצת כנרת ועידת התנועה הקיבוצית ולעת ערב ייערך בדגניה א' המופע המרכזי "מאה שנות קיבוץ". נשיא המדינה, שמעון פרס, יוצא קיבוץ אלומות, שפתח את שנת המאה, גם ינעל אותה, בהשתתפות אמנים בני קיבוצים, כמו חברי להקת "הגבעטרון", מיקה קרני, חמי רודנר, יהודה עדר, התזמורת ולהקת המחול הייצוגיים של התנועה ומקהלות האיחוד והקיבוץ הארצי. בין המתייצבים שם יהיה אף אליעזר זקס, 58, בעלי הוצאת "קורדינטה" ובידיו הספר "100 שנות קיבוץ - סיפורה של התנועה הקיבוצית", שערך והפיק. לא יהיה קשה להבחין שהוא יבוא לצמד האירועים מסיבות של נוסטלגיה ושל געגוע לא פחות מאשר למטרת ביזנס. שנים לאחר שצימח כנפיים והתעופף מהקן, קיבוץ גבעת-ברנר, שבו נולד וגדל, הוא נותר קשור בעבותות של אהבה אליו ואל מה שהוא מסמל. "גם אם יצאתי ממנו, אי-אפשר להוציא אותו ממני", הוא אומר. בספר כבד המשקל ובעל המתכונת האלבומית מובאים סיפורי כל 269 הקיבוצים, ממשגב-עם, מעיין-ברוך ודן בצפון, עד אליפז ואילות בדרום. זאת, לצד סקירה היסטורית מקיפה, המגיעה עד לתהליך ההפרטה העמוק, העובר בימים אלה על התנועה הקיבוצית ופרקים המוקדשים לחקלאות, לתעשיה, לחינוך, לחגים בקיבוצים ועוד. כמו-כן נכללים בספר מסלולי טיולים ומצורפים אליו מפות וצילומים לרוב. חלקם של הסיפורים מעלה כיום חיוכים, אולי אפילו תמיהה. כמו מעשה באחד ממייסדי הקיבוצים, שטען שאין זה יפה וקומונלי, כדבריו, אם כל אחד ישמור לעצמו אלבום תמונותיו. "צריך להיות אלבום משותף", טען. הצעתו התקבלה, אבל לא הייתה סיפור-הצלחה. החברים הביאו את צילומיהם האישיים לאלבום המשותף, כולל בני/ות-זוג מעברם/ן. "היה מצחיק ומשונה לדפדף ב'אלבום' הזה", סיפר אחד המעורבים במעשה. "כך עד שהבינונו את המגוחך שבדבר וכל אחד תלש מהאלבום את שלו..." או "הילדים הם רכוש כללי, וחינוך כללי אנחנו צריכים לתת להם",קבע יוסף בוסל, ממייסדי דגניה, שעתיד היה לטבוע בכנרת תוך שנים אחדות. "אם נניח שילד הוא רכוש פרטי, וכשרונות גם הם רכוש פרטי, לאן נגיע? החיים יכריעו אותנו באופן כזה!" מבין דפי הספר עולה משק דפי ההיסטוריה. "המועצה שולחת את ברכתה לתנועת 'החלוץ' בפולין אשר ידעה לגלות כוח עמידה ונאמנות בימי חורבן ואסון", כך דווח מהתכנסות מועצת התנועה בשפיים בראשית השואה. אותה מועצה, שהתכנסה כעבור מספר שנים בגבעת-ברנר, ציינה שהיא רואה ב"פירוק מטה הפלמ'ח חיסול מכשיר רב רוח וברוך יצירה" והוסיפה באותה הזדמנות "ברכה חמה לעמי ברית המועצות, לפועליה ולאיכריה ולאישי ההנהגה הפוליטית והצבאית במלאת 31 שנה למהפכה ברוסיה..." בין הצימוקים בספר - "המילון הקיבוצי". "ונציה", כך כונתה עגלת ההגשה שסבבה בין שולחנות חדר האוכל בארוחת הצהריים. הטורייה כונתה "כינור", שמי שידע ל"נגן" בו זכה להערכה רבה. "פרימוס" כונה הדייר השלישי שצורף לחדר/אוהל משפחה. כזאת הייתה שולמית אלוני שמצאה עצמה באלומות במחיצת ...שמעון וסוניה פרס. הברקות עולות מדפי הקיבוצים. בגדות כינו "פאשיסט" בעל דעות שונות מממסד המשק. בגלאון קראו "בוב'לה" לרכב המשוריין שהוליך למשק סחורה בתש"ח. בשדה-בוקר הדביקו למגורי הצעירים את התואר המפוקפק "אורוות". וזאת רק דוגמית. לא נתייחס כאן לפילוגים הרבים ולאיחודים הלא פחות רבים בקיבוצים, אבל נביא על קצה המזלג מהתפוכות שחלו בשמותיהם. ועדת השמות לא אהבה את אימוץ שם הכפר הערבי מנרה ע"י הקיבוץ שהוקם במקום, אבל דרישתה שייקרא רמים נדחתה על הסף בידי הקיבוצניקים מגבול לבנון. כשהוקם ב-71' קיבוץ חדש בגולן, לחצו לקרוא לו על שמו של מנהיג אחדות העבודה, יצחק טבנקין, שאז נפטר, אבל החברים התעקשו על אל-רום, מה שמשקף את היותם בגובה 1,050 מ' הקיבוץ הגבוה ב...עולם. יותר שפר מזלו של יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, שעם מותו ב-52', הפך קיבוץ ט"ו בנגב לניר-יצחק, כשאף קיבוץ נגבי אחר, משאבי-שדה, הנציח אותו. קיבוץ הגוברים הפך לגדות. משק יעזור השתנה ליגור. חמדיה מזכיר בשמו את הכפר הערבי אל-חמידיה, שנקרא ע"ש ה...סולטן עבדול חמיד. ניר-דוד נקרא ע"ש דוד וולפסון, הנשיא השני של ההסתדרות הציונית, אבל בסוגריים מובא שמו המקורי תל-עמל. יקום נקרא במקור קיבוץ ארץ-ישראלי ד'. המוסדות המיישבים העניקו לו זמנית את השם יקום שנשאר למרות דרישות להחליפו. ניצולי השואה מבוכנוולד שהתיישבו בסמוך לנס-ציונה הנציחו את שם המחנה בקיבוצם. השם הוחלף לנצר עם התייחסות לשואה ובהמשך צורף שמו של אנצו סירני, מהצנחנים שנספו במלחמה. החברים התרצו. במקומות אחרים התמרדויות צלחו. כשהוקם בנגב קיבוץ דביר, קראו לו כך מפני שתל בית מירסים במקום זוהה עם דביר המקראית. כשעלה ספק לגבי הזיהוי, דרשה ועדת השמות לשנות לדבירה, היינו בדרך לדביר, אבל חברי המשק בשלהם. בית-קמה נקרא תחילה ספיח וכפר-עזה - יגב. בארי מנציח את ברל כצנלסון וכפר הנשיא - את הנשיא חיים ויצמן לאחר שבמקור נקרא הבונים, שם שהוענק למפעל למוצרי צנרת שהוקם בו. לא רק גלגולי שמות. קיבוצים עברו תהפוכות ולא פעם נעלמו מהנוף וצצו מחדש כעוף החול. בשיא מחזיק קיבוץ מחניים הגלילי, שנקודת ההתיישבות שלו עברה לא פחות משבעה גלגולים מאז שנאחזו בה לראשונה חסידי טארנוב מגאליציה, ב-1898 ועד שכעבור 54 שנים הוקם בה הקיבוץ הנוכחי. כפר-גלעדי נקרא כפר-גיורא, כשהוקם ב-1916 ע"י אנשי "השומר", נעזב עם נפילת תל-חי וכשהוקם מחדש תוך שנה, נקרא ע"ש ישראל גלעדי, ממייסדיו. אנשי "גדוד העבודה", שפרשו מתל-יוסף, הקיבוץ שנקרא ע"ש טרומפלדור, הרחיקו עד חצי האי קרים, שם ניסו להקים קיבוץ. הוריו של זקס עלו לגבעת-ברנר מליטא. "בשבילי זה היה כיף לא נורמלי לגדול שם", הוא מתרפק על ימים אחרים. "מנעוריי עבדתי בגידולי-שדה ולא היה לי ספק שאשאר שם ואמשיך לעסוק בחקלאות כל החיים. אבל כשהשתחררתי מהשירות בסיירת צנחנים, התחלתי עם המסעות שלי בעולם. שלוש פעמים עזבתי את הקיבוץ וחזרתי עד שלבסוף לא שבתי". הוא היה מוצ'ילר בדרום אמריקה לפני שזה נהיה באופנה. בלונדון עסק בביטחון ובארצות הברית - בהובלות ובצלילה לשם ניקוי יאכטות. כשנרגע קצת, למד כלכלה חקלאית בפקולטה לחקלאות ונשאר בחוץ. הוא עסק בהדרכת טיולים ובכתיבת מדריכי נסיעות בחו"ל עד שב-95' הקים את הוצאת הספרים שלו שמבחינתו היא הצגת-יחיד שלו. הוא כותב, עורך, מצלם, מפיק ו"בשביל האקשן אין לי בעיה לעמוד ולמכור את הספרים שלי". זקס אוהב אקשן וגם שקט. לכן, עבר להתגורר בקציר, אבל נותר בקשר עם גבעת-ברנר, כמרכז האתר הארכיוני שלו. כשלצורך הספר הגיע גם לקיבוצים האחרים, התרשם ש"הוציאו את המים מהבריכה ועל הדגים ללמוד לשחות על יבש". כלומר...

"אם בשנות ה-90 דיברו על פשיטות-רגל ועל קיבוצים מפורקים, סוף סוף הם יצאו מזה. אומנם יש שכבה של ותיקים, שלא דאגו לעצמם לגמלאות מבעוד מועד והם יצאו ניזוקים, אבל הם רואים את דור ההמשך חוזר למשק שלהם, כשמצבו נעשה טוב יותר. בהחלט יש עתיד לתנועה הקיבוצית, אפילו עתיד טוב". אם תשאלו אותי, במקרה הזה גם העבר טוב, לא רק העתיד. כל אחד והקיבוץ שלו, בין אם במישרין, בין אם בעקיפין. הקיבוץ של ילדותי ושל נעוריי היה רמת-דוד שבעמק יזרעאל. הכתבה הזאת מוקדשת ברגשי תודה ובהמיית געגוע לדודיי, יונה ואליעזר וילדר, שמדי קיץ היו פותחים בפניי, ה"לפלף" הרמת-גני, את חלקת האלוהים הקטנה שלהם. ריח התפוחים העסיסיים, ישר מהמטע שנישא בחלל החדר. ספרייתו של דודי, גזבר הקיבוץ, בר האוריין. הסרטים על המדשאה הגדולה ליד החדר. הגיוס לבציר. כן, היו ימים... אני, אגב, נותרתי נאמן לדוד. מבחינתי, את מקום הקיבוץ שבעמק, שנקרא ע"ש דייויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה בעת הצהרת בלפור, תפס משמר-דוד, הקיבוץ הצמוד ליער חולדה ונקרא ע"ש מיכאל דוד מרכוס, הוא קולונל מיקי סטון, מהגיבורים הטראגיים של מלחמת העצמאות. מאמצע שנות ה-70 אני מלווה אותו מקרוב, מאז שאחותי, נחמה, הצטרפה אליו עם נישואיה. הוא זוכה בספרו של זקס לכותרת הייחודית "היה היה קיבוץ". מכל ענפי החקלאות במקום, לרבות הדיר, הלול, הרפת ושדות הכותנה, לא נותר זכר. גם חדר האוכל, שנראה בספר במלוא תפארתו, נמצא זה מכבר בידי עסק פרטי מבחוץ. משמר-דוד, שהיה פעם הקיבוץ של טופול וחבריו מ"בצל ירוק", הופך ליישוב קהילתי. לתושביו החדשים לא יהיה צל של מושג אלה חגי ביכורים נהדרים חווינו במקום. על זה לא תקראו בספר. אבל אם מסקרן אתכם מה עושים בו ה...אף של דה גול, הבית של נאצר, הארכיון של גולדה, הבית הלבן ובית המכשפה - הספר הזה מצפה לכם.