המשא-ומתן בינינו לבין הפלשתינים הגיע אל ליבת הסכסוך: הכרה בזכותו של עם ישראל כעם ריבון על גורלו לקיום במדינת לאום משלו. מתברר כבר בשלב מקדמי של המשא-ומתן העכשווי שאנו דורכים במקום: לא השתנה דבר מאז המשאים-ומתנים שהתקיימו בשנים האחרונות בינינו לבין הפלשתינים. ישראל נכונה למשא-ומתן מתוך רצון להוביל לסיום אמיתי של הסכסוך ולהשכין שלום-אמת ורקמת יחסים של יחסי שכנות. אך מהדהד כאן הפסוק מספר תהלים: "אני שלום וכי אדבר, המה למלחמה": מתברר שוב ושוב ש"שיטת השלבים" לא נשכחה, והפלשתינים מבקשים הסכם שאינו תפור לחלוטין, הסכם ששומר חלון לפתיחת הסכסוך מחדש לאחר הנסיגה הישראלית, כדי לממש את יעדם האמיתי: חיסולה של מדינת ישראל.
הדברים הנאמרים כאן הם קשים, אך הם חייבים להיאמר. דווקא מתוך כבוד לאויב, עלינו להאמין לדבריו. ההתעקשות של הערבים בכלל (והפלשתינים, כחלק מן העם הערבי) להקים מדינת לאום פלשתינית ומולה מדינה שבה יגורו יהודים וערבים ללא הגדרה לאומית כלשהי, אינה מקרית. היא עולה בקנה אחד עם התפיסה הערבית מאז ראשיתו של הסכסוך באזורנו. היא מותירה את האפשרות להמשיך את המהלך הגדול של "חיסול היישות הציונית", בלשונם. עבורנו הכניסה למשא-ומתן היא אסטרטגיה של שלום, שכוונתו להוביל לחיים של שקט במרחב רווי הדמים שבו אנו חיים. אנו מצפים למזרח תיכון חדש (בלשונו של
שמעון פרס) שיש בו קשרי מסחר, קשרי תרבות ומעבר חופשי בגבולות. הוויכוח הפנימי בתוכנו משדר שאנו קצרי-רוח לממש חלום זה, לקבל את השקט הזה, ואת הרצון להוביל לסיומו של סכסוך הדמים הזה. וכאן העוקץ: הערבים לא שכחו את שיטת השלבים, וחלומם הוא אחר: עלינו לומר שוב ושוב לעצמנו: זהירות, שיטת השלבים חוזרת.
עבור הערבים השלום הוא צעד טקטי ולא אסטרטגי. כולנו זוכרים את עבדול נאצר, מנהיגה של מצרים, שנתפס בשעתו בשנות החמישים של המאה העשרים, כמנהיג העולם הערבי. הוא חתר לפתרון של הכחדת ישראל במלחמה אחת גדולה, ולכן ביקש אחדות ערבית לצורך מימוש חלום זה. חלומו לא הושג, ועם השנים התפתחה התפיסה של "שיטת השלבים", שמשמעה: על הערבים להשיג את יעדם בדרך הדרגתית, צעד אחר צעד בדרך אל המטרה האמיתית: "ניקוי" המרחב של המזרח התיכון מן "היישות הציונית".
לרבים מאיתנו זכור חביב בורגיבה, שהיה הראשון שטען שיש לגשת ב"שיטת השלבים" להסכמי שלום זמניים עם ישראל, כדי לצמצם את שטחה של מדינת ישראל, ורק אחר-כך לגשת למימוש היעד המיוחל. שיטה זו חלחלה בהדרגה להנהגה הערבית, וכיום זו התפיסה המובילה של מנהיגי ערב.
ההתעקשות של הפלשתינים במו"מ לא להגדיר את מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי אינה מקרית. יש להם כמובן שותפים מבפנים: ח"כ
אחמד טיבי מיתמם ואומר "מה אכפת לנו איך תגדירו את עצמכם", וכמובן חוברים לו גם יהודים טובים (שהם במקרה גם פוסט-ציונים), שטוענים בנימה מתריסה כלפי מנהיגי ישראל: "האם אנחנו צריכים שהערבים יגדירו אותנו? אנו מגדירים את עצמנו...".
וכאן המוקש: ההגדרה כאן היא מהות הסכסוך, והיא זו שקובעת האם ההסדר שהולכים אליו בא להסדיר את סיום הסכסוך או את פתיחתו המחודשת לאחר נסיגתה של ישראל. הערבים אינם מפסיקים באמצעי התקשורת לחזור על המנטרה שלהם: "השבת זכויותיו הלגיטימיות של העם הפלשתיני". וכולם יודעים בדיוק על מה מדובר. גם האמנה של אש"ף וגם אמנת החמאס רואות את היהודים כעדה דתית בלבד, והתפיסה של שתי האמנות היא שלעולם אין להשלים עם קיום יהודי לאומי ומדיני, שהרי דת אינה זקוקה לטריטוריה. הערבים בחרו כאן באסטרטגיית השלבים ועלינו לראות את הדברים בצורה מפוכחת. הגישה שלהם היא לנקוט בדרך הדרגתית שמחייבת אורך-רוח וסבלנות כדי לממש את יעדם.
ואנו מחויבים לקרוא למנהיגינו: זהירות, שיטת השלבים חוזרת. לא יהיה פתרון מהיר של הסכסוך. יש לקיים את המו"מ מתוך אורך-רוח וסבלנות, כדי לשמור על המשכיות הקיום היהודי.
