חכמינו קבעו, כי הצרות האחרונות משכיחות את הראשונות. ולא לחינם, כי במציאות היום יומית אנחנו לא פעם מתגעגעים לימים הקודמים שהיו נראים אז די נוראיים, אבל בהשוואה להיום, ובכן מי ייתן ונשוב לאתמול. נגיף רודף נגיף ואין סוף לדבר. ככל שהקדמה שולטת ונדמה לנו בני האדם כי אין בלתנו, מגיע ריבונו של עולם ומזכיר לנו, כי יש דברים קטנים בלתי נראים לעין, שיכולים להפוך אותנו לחסרי ישע.
אז הייתה לנו את שפעת העופות ועד שהתרגלנו, כבר הגיעה שפעת החזירים. אם לומר את האמת, היו צריכים לחשוב על שם קצת יותר יצירתי. מילא שפעת העופות שזה קצת פחות מזעזע באוזניים, ומי שלקה בה תמיד יכול היה לומר כי הוא מרגיש שהוא רוצה לפרוש כנף, אבל שפעת החזירים?? ומה אומר מי שנדבק בשפעת כזו? ממש חזירות אני אומר לכם.
וממה אפשר להדבק? אז יש בזה כמה וכמה דעות, כשאחת מהם זו ההיגיינה. במקומות ציבוריים כמובן ולא בביתנו, כי בבית מי מאיתנו לא דואג להשאיר אחריו סביבה נקייה.
אגב היגיינה, אני נזכר בשיטת הניקיון הנהוגה בצבא. שלטים לאזהרה והסברה בחתימת "בפקודה!" תלויים בכל מקום, סבונים בצבעים משונים אבל בריחות אחידים, ניירות טואלט המשמשים גם כניירות שיוף לקירות הבסיס, והמון, אבל המון כלור.
ובמגורי החיילים שבהם ישנתי, שכנו להם המקלחות והשירותים אי שם בסוף המסדרון. האמת שהם זכו ללא מעט ביקורים, אבל לנקות, ובכן זו היה מנת חלקם של החיילים הממושקפים בעלי הפרצוף התמים, כלומר חיילי השלישות, המודיעין והאג"מ שהיו, איך לומר את זה בלשון המעטה, הפריירים של רס"ר הבסיס.
עם שרוולים מופשלים עד המרפק גם בימי גשם סוערים, נעליים מצוחצחות תמידית והליכה זקופה, הוא השכים אותנו, לא לפני שהוא ניסה שוב פעם להעיר את הנהגים או הטבחים. אלו במקרה הטוב פשוט לא התייחסו אליו, ובמקרה הפחות טוב, ובכן, עדיף לא לומר את זה. הוא היה מסוג הרס"רים עליהם נהוג לספר כי הם מבקשים עיגול גדול של 360 מעלות ועיגול קטן של 180 מעלות, בקשות לסובב את עמוד הדגל כך שהדגל יתנופף לכיוון הרוח ועוד סיפורים אכזריים, אבל איש עבודה ברמ"ח איבריו.
בקולו הרועם העיר אותנו אל סבב הניקיונות. כלי הניקוי היו צינור כיבוי, שהיה מונח אי שם בתוך ארון ברזל, שהפעם האחרונה וכנראה הראשונה שהצינור לא סתם נזרק אליו, אלא נגלל בצורה מסודרת, היה שנים קודם לכן, בעת חניכת הבסיס, וצנצנת פלסטיק גדולה ללא כיתוב ברור אבל עם תמונה גדולה של גולגולת. השמועות אומרות שהייתה שם תמונה אמיתית של אדם, אבל החומר שבצנצנת, גרם אפילו לתמונה להשאיר רק גולגולת.
בעדינות היינו שופכים את תכולתה, תוך כדי זהירות רבה על כל חומר שהוא לא חרסינה, ומקווים שאף אדם לא יבוא עימה במגע בעשור הקרוב. לאחר מכן פותחים את צינור הכיבוי ומתיזים על כל המקום מתקרה ועד רצפה. יחד עם המים היו יוצאים עיתונים, בקבוקים, מגבות ולעיתים, גם חיילים שנשכחו שם משטיפות קודמות ושלא הצליחו להימלט מאידי האבקה הלבנה.
את כל זה עורמים יפה מחוץ לחדר המגורים, ומקווים שתבוא הרוח ותשא את הערימה רחוק, או לחילופין שמישהו אחר יעשה את זה. והמחזה המרנין היה לראות מידי בוקר, איך נקודת הניקוז הראשית של המים הייתה נסתמת, מן הסתם מריבוי חפצים ופריטים שלא אמורים להיות שם. הרס"ר תמיד היה מנסה להסביר איך אפשר לשחרר את הסתימה, אבל כשהיה נתקל במבטינו העצובים, היה נמלא בוז לחיילים כמונו, שאולי יודעים לעבוד על מחשב אבל אינם מצליחים לשחרר אפילו סתימה. בחיוך מלא גאווה היה מפשיל את שרוולו, מבקש כיסא, נשכב עליו ודוחף את ידו החשופה למצוא אוצרות בתעלת הניקוז. כך היה עושה כשאנו מהנהנים בראשנו משל היה שאנו לומדים את מלאכתו וממחר נעשה זאת בעצמנו, מה שכמובן מעולם לא קרה.
לסיום, היה קם ממקומו, מיישר את בגדיו, ויוצא לדרכו בראש מורם, לעבר בניין המגורים הבא.
השמועות אומרות שההוא עדיין עושה זאת...
