עם תום ההקפאה וחידוש הבנייה קבלו על עצמם המתנחלים את בקשת נתניהו שלא לפצוח בצהלות שמחה, שלא לנקר עיניים. הדרישה הייתה מוצדקת, ויש להניח שגם מעצמם היו המתנחלים מבינים, שאין זה מן החכמה או התועלת לחגוג. מה גם, שמהר מאוד התברר שלא היה בכלל על מה לחגוג, נוכח הסימנים הברורים שבסופו של דבר נתניהו לא יעמוד בלחצים המופעלים עליו. ברור, שהמאמץ העצבני והמיוזע שלו "להציל את השיחות" יכול להיות רק על חשבון ההתיישבות היהודית. שליחי ברק-נתניהו הציעו "בנייה-לייט", בכמויות סמליות בלבד או בנייה רק בגושים, אלא שהאמריקנים, עפ'י הנחיית הקליינטים הערבים שלהם, דחו את כל ההתחכמויות האלה והתעקשו: הכל או לא כלום! וכך הגיעו "לפיתרון יצירתי": הקפאה תמורת מכתב נשיאותי.
לצמד ברק-נתניהו אין כמובן ציפיות לקבל במכתב כזה משהו בעל ערך ממשי, הרי "בעל המכתב", אובמה בעצמו, הראה להם אך לפני זמן קצר מה ערכו של מכתב נשיאותי, כאשר השליך לפח מכתב של קודמו, בוש, שניתן "תמורת" הגירוש מעזה וצפון השומרון. אלא, לכל הצדדים ברור שהמכתב אמור להכיל רק "אוויר חם", אך צבעוני מספיק כדי ששרי הימין יוכלו לנפנף בו כתירוץ לקבלת התכתיב הערבי-אמריקני.
הבה נבדוק מעט מקרוב, מה טיבו של "האוויר החם" הזה.
הבטחה אחת שמציגים אותה כ"סוכרייה הגדולה", אומרת שאר'הב תתמוך בנוכחות צבאית ישראלית בבקעת הירדן, למשך זמן כלשהוא.
בתגובה לכך שאלה מתיישבת אחת מן הבקעה בתמימות: מה פירוש? הרי כבר יש לנו צבא וגם יישובים בבקעה, מה כאן החידוש? היא לא הבינה, המסכנה - כמו אדם בריא שלפתע מציעים לו פרוטזה לרגליים והמסכן שואל, 'למה לי? הלא יש לי שתי רגליים בריאות!' 'יש לנו חדשות בשבילך', משיבים לו 'עוד מעט תצטרך!'
ההיתממות הצינית והאכזרית הזאת אינה חדשה. כמו כל דבר רע, היא נובעת מכאן: נתניהו הוא זה, החוזר שוב ושוב על הדרישה לשמר בידינו "נוכחות צה"לית" בבקעה. אז מה חשבה לה אותה מתיישבת, איזה גורל מועיד נתניהו ליישוב שלה, אם כל מה שהוא דורש זו "השארת" מוצבים צבאיים? ואם הבקעה הולכת, היש ספק שעל כל שטח ההר שממערב לבקעה נתניהו כבר וויתר? עכשיו, שהנשיא אובמה אמור להבטיח לנו את הפרוטזה הזאת בדיוק, קוראים לה "סוכרייה"? אולי סוכרייה מורעלת.
עוד פיתוי אמור המכתב להכיל, שבמשך שנה תמנע אמריקה הכרזה חד-צדדית על מדינה עצמאית פלשתינית בגבולות 67', בתמיכת האו"ם. מכאן אנו למדים, מה מכין לנו אובמה לאחר שנה. ואם כן, כמאמר הפתגם - עדיף "סוף בלי פחד על פחד בלי סוף."
וגם נשק חדש, שכמוהו 'עין עוד לא ראתה', מובטח לנו כביכול במכתב ההוא, וכך נולדה מנטרה קדושה חדשה שאפשר למלמל אותה בכניסיות-השלום: במקום "שלום תמורת שטחים" שיצא מכלל שימוש, קרי: "נשק תמורת שטחים". רק הראו נא לנו עוד עם או מדינה שמכרו את מולדתם תמורת נשק.
והעיקר: למה אובמה מתאמץ כל כך להשיג הארכת הקפאה לחודשיים עלובים, בסך-הכל? מה כבר יעלו או יורידו שני החודשים האלה? התשובה היא, שזו התקופה שבה מתכוונים לסחוט מנתניהו את גבולות הנסיגה. אחר כך יתירו לו לבנות בארבעה או חמישה או שבעה האחוזים מן השטח שישאירו לו, ואשר ליתר, שכבר הודה לגביו שהוא עתיד להיות במדינה הפלשתינית, שם הוא יוכל לבנות כמו שהוא יכול לבנות היום בדמשק.
עד עתה הצליח נתניהו להתחמק מן המילכוד של קביעת גבולות המדינה הפלשתינית כבר בפתח המו"מ, כדרישת האויב הפלשתיני ובא-כוחו האמריקני. והנה, במהלך חצוף ונועז כאחד, מנסה עכשיו אובמה לנצל רעה קטנה, הלא היא ההקפאה, כדי לגרום לנו את הרעה הגדולה - קריעת ארץ ישראל מן העם היהודי עוד לפני שיושבים אל שולחן הדיונים.
עד כאן המכתב, אך גם בלעדיו המציאות היא עגומה. נתניהו מסר את המפתחות לבנייה הגדולה באמת, זו שבגושים, לאויב ההתיישבות הזאת,
אהוד ברק, שדאג לכך שבפועל, עוד זמן רב לפני ההקפאה הרשמית, לא הייתה בנייה של ממש באריאל, באפרת ובמעלה אדומים, למשל. שלא לדבר על ירושלים "הריבונית", שם מעולם לא הייתה הקפאה רשמית, ובכל זאת גם היא מוקפאת בפועל זמן רב. וכאן נתניהו אינו נהנה מן הנוחיות לתלות את האשמה בברק: ירושלים היא מחוץ לתחום סמכותו של שר הביטחון, ולכן הוראות ההקפאה באות ישירות מטעם נתניהו בכבודו ובעצמו.
נשאלת השאלה, מדוע אין פוצה פה ומצפצף מקרב הציבור החרדי, למשל, המוקפא היום בירושלים, במודיעין עלית, בביתר, בתל-ציון, ועוד, והנתון במצוקת דיור נוראה? מה גם, ששר הבינוי הוא ממפלגת ש"ס, האמורה לייצג את הציבור הזה!
נוצר כאן מצב פרדוקסאלי: הלא לפי משנת האמריקנים צריך היה לייבש בראש וראשונה את היישובים "המבודדים", שלפי תפיסתם אמורים להיכלל בתחום המדינה הפלשתינית. והנה, דווקא שם התחדשה הבנייה. אלא, כאן מדברים המספרים : ליישוב קטן, הוספת כמה עשרות בתים נחשבת תגבור גדול למרות שפוליטית, האימפקט הוא יחסית זעיר. לעומת זאת, מכרז באריאל הוא במאות רבות, ובירושלים באלפי יחידות דיור, ועדיין זכור איזה משבר עולמי פרץ בגלל הליך מינהלי משני, שנגע ל-1600 דירות ברמת שלמה שבירושלים.
לו התפרסם מחר מכרז לשיווק של למשל 1000 דירות בירושלים - לא יותר - איזה רעש היה קם בעולם, איזו השתוללות בקרב השמאל בארץ? מה זה אומר? שבזמן הנראה לעין נתניהו לא יעז לאפשר שום בנייה משמעותית נוספת בירושלים. המסקנה המתבקשת היא שחלוקת ירושלים בעיצומה, מפני שהמקפיא - מחלק! שהרי זה הרציונאל העומד מאחורי אולטימטום ההקפאה של הערבים ועושי דבריהם האמריקנים: אינך יכול לבנות על שטח שבעתיד לא יהיה שלך!
יוצא, שהמבחן המכריע יהיה בירושלים, וכך גם ראוי שיהיה. מי שיצליח לחזור ולבנות בירושלים ההיסטורית בסדרי הגודל שהיינו רגילים להם, הוא ישיג את הפריצה המכרעת במצור שהוטל על המפעל הציוני בכל רחבי יהודה ושומרון. זה יהיה הרבה יותר קשה, אפילו מן ההתגברות על ההקפאה ביהודה ושומרון, למרות הסיפורים שסיפרנו לעצמנו שכביכול ירושלים היא בקונסנסוס או שירושלים סופחה לשטח הריבוני הישראלי.
עד כדי כך עמוק השפל שאליו דרדרו אותנו שרון, אולמרט ונתניהו!
בעבר, היו שהציעו לגייס מקרב הציבור החרדי תמיכה במאבק נגד ההקפאה בהתנחלויות. היום שומה על המתנחלים להיחלץ ולתת גיבוי למאבק החרדים לחידוש הבנייה בירושלים ובמה שקרוי "גושים". פעילי הליכוד והמפלגות הלאומיות והחרדיות, מועצת יש"ע ויתר הארגונים הלאומיים החוץ-פרלמנטרים, כולם חייבים לפתוח ללא דיחוי בקמפיין גדול על ירושלים, כי בה יוכרע הכל.
אף פעם לא ירדתי לעומקה של המשאלה "לשנה הבאה בירושלים הבנוייה" כמו בימים האלה. היום - זה צו השעה!
