"הפרוטוקולים מישיבות הממשלה בעת מלחמת יום הכיפורים לא הפתיעו אותי מאחר שרוב הכתוב בהם ידוע", אומר אל"מ (מיל.) ד"ר יעקב חסדאי, 72, מי שהיה חוקר צבאי של ועדת אגרנט וקודם לכן במהלך המלחמה מהמפקדים בשטח, שאף נפצע בסופה. "הופתעתי מההתעניינות הגדולה בהם עם פרסומם. אולי זה פתח פצעים שכנראה אף פעם לא הגלידו. המלחמה ההיא הייתה בבחינת חוויה מכוננת לדור שחי באותה תקופה ועודנו חי. אפשר שהדברים שנחשפים בפרוטוקולים מחדדים כמה נושאים שהחברה הישראלית מנסה לשכוח ולהשכיח". "היו שלושה זרמים בחברה הישראלית שניסו למחוק את מלחמת יום הכיפורים מתודעת העם", קובע חסדאי וכורך יחדיו בהקשר זה באופן מפתיע את הממסד הפוליטי ושתי תנועות המחאה שיצאו מהמלחמה - "גוש אמונים" ו"שלום עכשיו". לדבריו, לכל אחת מהם היו סיבותיו-הוא להראות שצה"ל לא נחלש במלחמה ו"אפשר להמשיך לשדר עסקים כרגיל". "כעת, לאחר כל ניסיונות ההכחשה וההדחקה לגבי המשמעות האמיתית של מלחמת יום כיפור, כשמתבררת עוצמת הסכנה שבפניה עמדה המדינה בימים הראשונים של המלחמה, ברור שזה היה כמו הלם בפרצוף החברה הישראלית", טוען חסדאי, המשמיע קול שקול על-רקע התגובות הסוערות מסביב. "לכן, להערכתי הפרוטוקולים עוררו תדהמה כל-כך גדולה".

אישית, למדת משהו חדש מאותם פרוטוקולים?

"כמעט שלא, אם כי צצות ועולות כמה עובדות מעניינות. למשל, כל אלה שרוצים לקטול את דיין ולרומם את דדו, צריכים לשים לב שבסופו של דבר דדו קיבל את גיוס המילואים שרצה למרות ההתנגדות הראשונית של דיין".

אם הזכרת את שר הביטחון דיין, עוררה סערה אמירתו שיש לנטוש בשטח את הפצועים במעוזים.

"כאן לוקחים שאלה מדינית-ביטחונית קשה והופכים אותה לסיסמה. כשהעניין נדון, המעוזים היו מכותרים. כל ניסיון לפרוץ אליהם היה עלול לעלות בקרבנות רבים מאוד, ספק אם היה מצליח. לכן, ראשי המדינה, המנהיגים, יודעים שניהול העניינים במצב חירום זו לא סדרת חינוך ויש לקבל החלטות ענייניות. כזו הייתה אותה אמירה, או החלטה, של דיין".

והצעתו של דיין להפציץ את דמשק בעקבות שחיקת הטנקים שלנו?

"במהלך המלחמה הועלו מתוך תחושת-סכנה עמוקה כמה הצעות שתוארו בעיתונות כמטורפות. ביניהן נכרכה אותה הצעה של דיין ומלמדת על עומק המשבר. לגבי עצם ההצעה להפציץ את דמשק, ישראל הפציצה בעומק שטח מצרים במלחמת ההתשה, מה שגרם להתרוקנות ערי התעלה. בהקשר זה גולדה שאלה נכון אם נשיג באמצעות הפצצת דמשק את המטרות שברצוננו להשיג ואם הנזק למעמדנו ולשמנו הטוב לא יהיה מזיק יותר". הזכרונות האישיים של חסדאי ממלחמת יום כיפור הם מגיזרה אחרת. במהלך המלחמה הוא פיקד על פלוגת צנחנים בקרב על העיר הסואץ, בצידה המערבי של התעלה. "קיבלתי פקודה מאוד מוזרה", הוא נזכר. "אם זו סטלינגרד, אל תיכנס; אם זו באר-שבע, תיכנס', כך נאמר לי. ומדוע? - הן ברן, אברהם אדן, שהיה מפקד האוגדה והן אורי בן-ארי, שהיה סגן אלוף פיקוד הדרום, היו מדור מלחמת השחרור, הדור שעדיין חונך על ברכי הקרב בסטלינגרד במלחמת העולם השנייה. הם ידעו מהי המשמעות של הסתערות על עיר מבוצרת ומנגד לא שכחו את הכיבוש הקל של באר-שבע".

ניתן לנחש שלא לקחתם בחשבון את אפשרות-סטלינגרד.

"בוא, נאמר, שהכוחות שנכנסו לעיר סואץ לא נכנסו בהיערכות לקרב. הייתה מחשבה שזה ילך בקלות, אולי כמו בכיבוש שכם בששת הימים, כשתושבי העיר חשבו שכוחות צה"ל הם מהעירקים וקיבלו אותם ב...דגלים מונפים. הקרב בסואץ לא היה קרב מרשים מבחינת תכנון מבצעי. נתקלנו באופן בלתי צפוי בכוחות אויב שהיו מאורגנים להגנה. גם אם נחלצנו לבסוף, המחיר היה יקר מאוד".

פרט, בבקשה.

"אם הטענות הן שכל הכשלונות דאז של צה"ל היו רק בגלל ההפתעה, הקרב בסואץ היה בסוף המלחמה ולא היה קשור להפתעה ובכל זאת זה היה קרב כושל. הן המודיעין והן התכנון שלנו היו לקויים, גם ניהול הקרב. נלכדנו בתוך העיר בשני כיסים שבהם התבצרנו. בשעות הצהריים קיבלנו הודעה שכבר אי-אפשר לעזור לנו. זאת לא הייתה שמחה רבה לשמוע הודעה כזאת, אבל הבנו שעלינו לפתור בכוחות עצמנו את הבעיה ולחיות עם הנתונים, לא עם האשליות. "כשירד הלילה, שלחתי סיור שיחפש מסלול-חילוץ לא חסום. כשנמצא המסלול הזה, ריכזתי את כל האנשים, העמסנו עלינו את הפצועים ועברנו בין הבתים בדממה מוחלטת. אומנם הייתה לנו היתקלות אחת בדרך, אבל בלי נפגעים".

והפציעה שלך, לאחר שנפצעת פעמיים במלחמת ששת הימים והועטרת בעקבותיה בעיטור העוז?

"זה היה לאחר שיצאנו מהעיר סואץ. בעוברנו את החיץ, עלינו על מארב מצרי. המצרים הרימו ידיים. כשקראתי להם להתקרב, אחד מהם שלף רימון וזרק עלי. כלמוד פציעות, הדבר הראשון שזכרתי לעשות באותו מצב זה לשתות הרבה מים מאחר שכאשר אתה מאבד דם, עליך לשמור על מאזן הנוזלים בגוף".

כעת, אם נחזור לפרוטוקולים - לו הייתה מתקבלת דרישתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר להנחית על האויב מכת-מנע, האם יכלו מהלכי המלחמה להיות שונים לגמרי?

"חד וחלק - לא! זה מהדברים הקטנים שכדאי ללמוד מהפרוטוקולים. הוא דיבר, למשל, על מכת-מנע שתשמיד את חיל האוויר הסורי, כמו ב-67'. זו הייתה הראייה שלו. אבל הבעיה האמיתית הייתה לא חיל האוויר המצרי ולא חיל האוויר הסורי אלא ששני צבאות אלה הצטיידו בטילי נ"מ שלחיסולם נדרשו שלושה ימים. שלושה ימים אלה הספיקו להם כדי לחפות על הצליחה המצרית ועל המתקפה הסורית ונסיונות התקיפה שלנו הסתיימו באבדות כבדות".

ולבסוף, מי שהביא לניצחון שלנו היה הרמטכ"ל אלעזר?

"הלוחמים היו אלה שהכריעו את הכף במלחמה, כשהם נלחמו בציפורניים בכל מקום שבו הייתה התמודדות. הם הגיבורים האמיתיים של המלחמה הזאת, לא הגנרלים, כשלכך הצטרף גורם מפתיע".

והוא?

"לאחר ההלם הראשוני שהם גרמו לנו, המצרים והסורים עשו שגיאה קריטית, שקשורה למנטליות שלהם וליומרות שלהם. הם לא ממש חשבו שאכן יצליחו להרוס את מדינת ישראל. לכן, המצרים, לאחר שחצו את התעלה, נעצרו כעבור שלושה-ארבעה קילומטרים. לו היה שם צבא אחר - אמריקני, רוסי, או גרמני - הוא ישר היה מבקיע פנימה אל המפקדות שלנו. גם הסורים נעצרו בשלב מסוים. זה אפשר לצה"ל להיערך ולעבור להתקפת-נגד. "בסופו של דבר, העובדה הבסיסית היא שהמטרה המוצהרת של צה"ל לפני המלחמה הייתה למנוע מהאויב כל הישג כדי שהערבים יבינו שבעתיד אין להם שום סיכוי מול ישראל. את המטרה הזאת לא השגנו, כי היו להם הישגים משמעותיים בתחילת המלחמה. הדבר הביא את הנשיא אסד הנוכחי לומר כעת באזכרה ליד קבר החייל האלמוני -'שברנו את האגדה על החייל הישראלי הבלתי מנוצח'. זה מחיר מלחמת יום הכיפורים, מחיר מסוכן מאוד. עם זאת עובדה שכמעט 40 שנה לאחר אותה מלחמה יש שקט בשתי החזיתות. צה"ל הוכיח שהנמר הישראלי גם אם הוא פצוע, מסוכן מאוד להתגרות בו".

כיצד אתה רואה את חלקו של דדו באותה מערכה?

"על דבר אחד אין להתווכח - דדו נושא באחריות להכנת הצבא למלחמה, לתוכניות הצבאיות ולעובדה שהופתענו. בזה אין שום ספק גם אם ההפתעה נגרמה בגלל כשל ראש אמ"ן. דדו היה מעליו ונשא באחריות העליונה לכל הפעילות של צה"ל. אבל לאחר השלב הראשון של המלחמה דדו ניהל את המלחמה בתבונה ובשיקול דעת".

האם ועדת אגרנט גרמה לו עוול?

"בעיניי ועדת אגרנט לא הבינה את התפקיד האמיתי שלה. הכישלון של המערכת הביטחונית היה כישלון שלם. כולם היו אחראים! במדינה מתוקנת הממשלה הייתה מתפטרת, גם ראש המטה הכללי. הם היו אמורים לומר 'סליחה, אכזבנו אתכם, אנחנו מפנים את הדרך לאחרים'. במדינת ישראל דברים כאלה לא קורים ואז מקימים ועדות-חקירה כשאף אחד לא מוכן לשאת באחריות ו-ועדת אגרנט יצרה את התקדים לכך. עצם, הקמת ועדות כאלה מעידה על משבר ערכי בנושא של קבלת אחריות. "יצוין שבוועדה ישבו אנשים נשואי פנים, אבל עם תחושת אחריות שאסור להם לשבור את אמון העם במערכת המנהיגותית. לכן, הם השאירו את ההנהגה על-כנם. אני חושב שהם עשו את זה בתום לב, בהנחה שאנשים שנבחרים על-ידי העם, על העם לשפוט אותם, לא הם. לעומת זאת, לגבי אנשים ממונים כמו הרמטכ"ל הם הרשו לעצמם לחרוץ משפט. באשר לשאלתך, אני לא חושב שדדו היה אשם, או אחראי, יותר מדיין. היה צריך להיות דין אחד לשניהם". מי כמו חסדאי, איש הצבא והדוקטור להיסטוריה (שגם הוסמך כעורך דין ופועל כעת בתחום זה), להכרת ועדת אגרנט. הוא שימש כחוקר הצבאי שלה, יחד עם ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר ובהיותו בשירותה עבר על הררי חומר ותחקר רבים מהמפקדים. "לתחקיר שלנו היה ערך היסטורי", הוא סבור. "בגלל ההקלטות והיומנים אפשר היה לעקוב במדויק אחר כל שלב בחלק מהמלחמה שאותו חקרה הוועדה".

לאחר הפעילות שלכם, נקטת בצעד יוצא דופן.

"אכן, שלחתי מכתב לשר הביטחון, כשבמקום דיין פרס כבר היה בתפקיד. הצבעתי בו על חשיפת ליקויים בחשיבה הצבאית ברמת המפקדים ובמערכת הערכים של הקצונה הבכירה. ניתחתי את הליקויים ההם וציינתי שהם משקפים תהליכים עמוקים בחברה. אם יש ירידה ברמה הצבאית, זה משקף ירידה ברמה התרבותית-לאומית וירידה ברמת הפיקוד משקפת ירידה ברמת המנהיגות הלאומית. בסיכומו של דבר, הצבעתי על כך שסימני החולשה והשקיעה שניכרו בצבא משקפים התפתחויות מסוכנות בחברה הישראלית שמלחמת יום הכיפורים שימשה לה כתובת על הקיר".

ננזפת?

"לא, אבל לאחר שיגור המכתב מצבי בצבא נעשה מעורער לגמרי ומצאתי את עצמי בחוץ".

ואם נסכם הכל?

"שילמנו מחיר כבד הן על חטא היוהרה והן על בריחת אנשים מאחריות. לכן, אולי הפתעתי אי אלה אנשים כשלפני שנה פרסמתי מאמר שכותרתו 'סליחה, גולדה!' ולא על הישג של ראש הממשלה מאיר בזמן המלחמה, כשאז, דווקא היא, הגברת הזקנה, העלתה שאלות ענייניות, כמו על אומץ הלב שגילתה בהתפטרותה אחריה..."