נתניהו הראשון הוא זה הנראה לעין. עלה נידף. האיש חסר-העקרונות ורב-התחבולות, שכל מטרתו אינה אלא לשרוד בשלטון. נתניהו זה ממש מזמין לחצים עליו. ברק אובמה לחץ עליו, והוא הסכים להקפאה, או לכאילו-הקפאה. כדי למנוע משבר עם המתנחלים, הבטיח להם שהבנייה תחודש במלוא התנופה בתום עשרת החודשים שנקבעו. המתנחלים לחצו עליו, והוא אכן חידש את הבנייה במועד הקבוע, למרות הלחץ האדיר מצד אובמה, שדרש להאריך את ההקפאה בחודשיים נוספים. למה חודשיים? מפני שהבחירות לקונגרס מתקיימות ב-2 בנובמבר, ואובמה מבקש נואשות למנוע עד אז משבר עם הממסד היהודי. לשם כך הוא מוכן למכור לנתניהו את כל המלאי - נשק, כסף, תמיכה פוליטית, ערבות-מראש על תוצאות המשא-ומתן שעוד לא התחיל. הכל תמורת 60 ימים! עכשיו מזגזג נתניהו בין הלחצים האלה, בודק איזה לחץ חזק יותר, למי להיכנע, כמה ומתי. אולי הוא חולם בלילות על הברון פון-מינכהאוזן, שמצא את עצמו בשביל צר כשמאחוריו מתכונן אריה לזנק עליו ולפניו פוער תנין את פיו (עד כמה שאני זוכר, הברון התכופף, והאריה זינק ישר לתוך לוע התנין). זוהי תקוותו הגדולה של נתניהו. אייפאק יעזור להנחיל לאובמה מפלה נחרצת בבחירות, אובמה ינחית מכה ניצחת על המתנחלים, והברון פון-נתניהו יחכוך את ידיו וישרוד גם הפעם. האם זה נתניהו האמיתי? בהחלט.

אבל נתניהו השני הוא לא פחות אמיתי. זה נתניהו התככן המנסה להתגבר על ליברמן התחמן. ליברמן הדהים את עצרת האו"ם, כאשר נאם מעל הדוכן הרם כשר-החוץ של מדינת-ישראל. זה היה מחזה נדיר, מיוחד במינו. כי שר-החוץ שלנו לא קם כדי להגן על מדיניות ארצו, כפי שעשו עמיתיו האפורים. הוא עשה את ההפך: מעל דוכן האו"ם הוא תקף בחריפות את המדיניות של ממשלתו שלו, כשהוא שולל אותה מכל וכל. המדיניות הרשמית המוצהרת של ממשלת-ישראל היא לנהל משא-ומתן ישיר עם המנהיגות הפלשתינית, כדי להגיע תוך שנה להסכם-שלום ולסיום הסכסוך. שטויות, אמר שר-החוץ. קשקוש. אין שום סיכוי להגיע להסכם-שלום, לא תוך שנה ולא תוך מאה שנה. מה שדרוש הוא הסכם-ביניים ארוך-טווח. במילים אחרות - המשך הכיבוש ללא הגבלת-זמן. בשביל מה ערך ליברמן את ההצגה הזאת? לא אל הנציגים המעטים שנותרו באולם עצרת האו"ם דיבר כאשר נשא את דבריו, אלא לציבור הישראלי. הוא הציג לנתניהו אתגר: פטר אותי או תנגב את הרוק מעל פניך ותגיד שזה גשם. אבל נתניהו לא פיטר ולא הגיב, פרט להודעה רפה על כך שליברמן לא ביטא את דעותיו. וזאת למה? ברור כי חשש שאם יגרש את מפלגת ליברמן מן הממשלה, ויכניס במקומה את מפלגת ציפי לבני, ליברמן יעשה לנתניהו מה שנתניהו עשה ליצחק רבין. הוא יכריז עליו כעל בוגד, מוכר ארץ-ישראל, אויב ההתנחלות. אנשיו ידפיסו כרזות עם נתניהו במדי הס"ס או חובש כאפייה, אחרים יערכו טקסים של פולסה דנורא. ליברמן ירים אז את דגל הימין, יגרום לפילוג בליכוד וישתלט על כל הימין הישראלי. הוא מאמין שכך יצליח להגיע לראשות הממשלה. נתניהו מבין זאת היטב, ועל כן הוא מבליג. כחניך ארצות-הברית, הוא בוודאי זוכר את אימרת המנהיג שאמר על יריבו: "מוטב שיהיה בתוך האוהל וישתין החוצה, מאשר שיהיה מחוץ לאוהל וישתין פנימה". ואולי נתניהו זה - נתניהו השני - כלל אינו מתנגד לתוכנית שפירט ליברמן בעצרת האו"ם? שר החוץ לא הסתפק בשלילת השלום ובהעלאת הרעיון של "הסכם-ביניים-ארוך-טווח". הוא תיאר את הפתרון העומד לנגד עיניו. שלא במפתיע, זהו מצע-הבחירות של מפלגתו, "ישראל ביתנו". עיקרו: ישראל, מדינת-הלאום-של-העם-יהודי, תהיה נקייה מערבים, או, בתרגום לגרמנית, "ערבר-ריין". אלא שליברמן הוא אדם הומאני, ואינו דוגל (לפחות רשמית) בטיהור אתני. הוא אינו מציע נכבה שלישית (אחרי הנכבה של 1948 והגירוש ההמוני של 1967). לא, הפתרון שלו יצירתי הרבה יותר: הוא ינתק מישראל את הערים והכפרים הערביים שלאורך הגבול המזרחי של ישראל, מכפר-קאסם בדרום עד אום-אל-פחם בצפון. את היישובים האלה, על תושביהם ואדמתם, הוא יצרף לשטח הרשות הפלשתינית, ובתמורה יספח לישראל את ההתנחלויות הישראליות שבגדה המערבית. זה מעורר, כמובן, כמה שאלות. ראשית, מה יהיה דינם של הריכוזים הערביים בגליל, הכוללים עשרות כפרים, ערים כמו נצרת ושפרעם, והאוכלוסיה הערבית בערים המעורבות, חיפה ועכו? ליברמן אינו מציע להעביר גם אותם. הוא גם אינו מציע לוותר על מזרח ירושלים, על רבע מיליון תושביה הערביים. אם כן, האם הוא מוכן להשלים עם מצב שישאיר במדינת-הלאום-של-העם-היהודי יותר משלושת רבעי מיליון ערבים? או שמא הוא מתכנן לו בלילה, בעלותו על משכבו, לבצע בכל-זאת טיהור אתני? שאלה שנייה: למי להעביר את כפרי המשולש? בהעדר הסכם-שלום סופי, הרי לא תקום מדינה פלשתינית. במקומה קיימת הרשות הפלשתינית, המורכבת מכמה מובלעות, והכפופה לכיבוש הישראלי. הסכם-הביניים-ארוך-הטווח ישאיר את המצב הזה על-כנו, אולי עם שינויים קטנים. כלומר, המשולש יהפוך משטח ישראלי ריבוני לשטח כבוש על-ידי ישראל. תושביו יאבדו את מעמדם כאזרחי ישראל ויהפכו לתושבים כבושים, חסרי זכויות-אזרחיות וזכויות-אדם. עד כמה שידוע, אין אף מנהיג ערבי אחד בישראל שיסכים לכך. גם כאשר היה נדמה בעבר שליברמן מוכן להקמת מדינה פלשתינית ורוצה לצרף אליה את הריכוזים הערבים בישראל, לא נמצא אף מנהיג ערבי אחד בישראל שהסכים לכך. האזרחים הערביים בישראל, ציבור המתקרב למיליון וחצי נפש, מהווים אומנם חלק מהעם הפלשתיני, אבל הם גם חלק מהציבור הישראלי. נתניהו אומנם פוחד מפני ליברמן, אך האם ייתכן שלא גינה את נאומו באו"ם מפני שבסתר ליבו הוא שותף לרעיונות אלה? על כל פנים, בינתיים אימץ נתניהו את הבייבי של ליברמן: הדרישה שלא-יהודים (כלומר: ערבים) המבקשים לקבל אזרחות ישראלית, יישבעו אמונים לא רק למדינת-ישראל ולחוקיה, כמקובל, אלא ל"ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". זוהי תוספת שטותית וחסרת-משמעות, שכל מטרתה להרגיז את 20% האזרחים הישראלים שהם ערבים. באותה המידה אפשר היה לדרוש שהמועמדים לאזרחות ארצות-הברית יישבעו אמונים ל"ארצות-הברית של אמריקה כמדינה לבנה, אנגלו-סכסית ונוצרית".

אבל ייתכן מאוד שיש נתניהו שלישי, ושהוא חולש על כולם. זהו נתניהו הדוגל בארץ-ישראל השלמה, שמעולם לא ויתר על האידיאולוגיה שינק עם חלב אמו. העיתונאי הוותיק גדעון סאמט מרחיק לכת: הוא מאמין שהמניע העיקרי המפעיל את בנימין נתניהו הוא שעבודו המוחלט לאביו הישיש. לבן-ציון נתניהו מלאו השנה 100 שנים, והוא במלוא אונו השכלי. הפרופסור להיסטוריה, שנולד בוורשה, בא לארץ ב-1920 ושינה את שמו ממיליקובסקי לנתניהו, היה תמיד אדם קיצוני בדעותיו הימניות, כמו אבין לפניו. בן-ציון נתניהו ירד כמה פעמים לארצות-הברית, ושם גדלו שלושת בניו. כאשר קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה ההיסטורית על חלוקת הארץ בין מדינה יהודית ומדינה ערבית, חתם נתניהו-האב על מודעה חריפה ב"ניו-יורק טיימס", שגינתה את ההחלטה בזעם. עם שובו לארץ לא התקבל לתנועת-החרות החדשה (אמו של הליכוד) מפני שהיה קיצוני מדי גם לטעמו של מנחם בגין. לדבריו לא זכה בפרופסורה באוניברסיטה העברית בשל דעותיו. התחום המיוחד של הפרופסור הוא יהדות ספרד, ובייחוד האינקוויזיציה הספרדית. הוא גינה את היהודים שהתנצרו ("האנוסים"), וקבע שברובם המכריע הם התבוללו ברצון באומה הנוצרית, בניגוד למיתוס ההרואי הרשמי, האומר שנשארו נאמנים בסתר לדת אבותיהם. כאשר הסכים בנימין נתניהו להעביר חלק מחברון לידי הרשות הפלשתינית גינה אותו אביו, וקבע שאינו מתאים להיות ראש-ממשלה, אלא לכל היותר שר-חוץ. אבל הבן משתדל בכל כוחו להישאר נאמן להשקפות אביו, וזה המניע העיקרי למדיניותו. הוא לא מעז לבקר את אביו ולגלות לו, טוען סאמט, שוויתר על חלקים מארץ-ישראל. אני נוטה לקבל גרסה זו. נתניהו לא יסכים לעולם להיות אחראי להקמתה של מדינת פלשתין, לעולם לא ינהל משא-ומתן רציני לשלום - אלא אם כן יופעל עליו לחץ שאי-אפשר לעמוד בפניו. זוהי התורה כולה על רגל אחת, וכל השאר זיל גמור - כלומר, תכסיסים ריקים מתוכן. אם יקראו לנתניהו האמיתי לקום, יקומו כל השלושה, ואולי עוד אחדים. אבל השלישי הוא באמת האמיתי.