כינוס הפתיחה של מושב החורף – המושב השלישי של הכנסת ה-18 – ייזכר כציון-דרך בתהליך דעיכתו של
בנימין נתניהו כמנהיגה הפוליטי של ישראל. נתניהו דיבר כאילו הוא ממשיך דרכם של בנימין זאב הרצל ו
דוד בן-גוריון, ונאחז בהם כמי שאוחז בקרנות המזבח. נאומו החל באזכור הוגה חזון המדינה היהודית, בנימין זאב הרצל, והמשפט החותם אותו היה אזכור דוד בן-גוריון במעמד הכרזת העצמאות:
"ההכרה בדברי מגילת העצמאות היא היסוד האמיתי לשלום".
על מה בדיוק נשען נתניהו בנאומו (11.10.10) ובמה הוא נאחז בעיקר? כל מעייניו היו נתונים למישור המדיני ואת מבוקשו וגלגל ההצלה שלו לטיעון – מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי וזכותו עליה היא זכות היסטורית – הוא מצא בדמותם של אבות הציונות ההיסטוריים, הרצל ובן-גוריון. בעיקר שימשה אותו בנאום
הפסקה הראשונה, ההיסטורית, מתוך מגילת העצמאות, המכילה נימוקים שונים לזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל. אין ויכוח שזהו מסמך מכונן בהקשר של הזיקה ההיסטורית והרוחנית של העם היהודי לארץ ישראל.
יחד עם זאת, ועם כל הכבוד לנתניהו שהעלה על נס את החלק ההיסטורי הפותח את מגילת העצמאות, חשיבותו של המסמך איננה מתמצית רק בכך. חשיבותו היא גם במתווה המעשי למדינה הריבונית שקמה ב-1948. המסמך נותן ביטוי לעקרונות עליהם יתבססו
מוסדותיה המדיניים של ישראל הריבונית.
עקרונות הדמוקרטיה הליברלית שעליהם הכריז בן-גוריון, בהקריאו את מגילת העצמאות בפני מנהלת העם, מועצת העם ומנהיגי היישוב, ב-14.5.1948, הפכו לאבן נגף במהלך שתכנן נתניהו להוביל. יו"ר הכנסת ראובן (רובי) ריבלין, שפתח את מושב החורף, הדגיש בלהט אי-אילו "בעיות בהתנהלות ה
ממשלה מול נציגי העם בכנסת". עוד בטרם עלה נתניהו לדוכן הנואמים, הוא שמע את
תביעתו של ריבלין נגד התנהלותה של הממשלה מול הכנסת:
"הכנסת איננה פועלת כמו במשטר נשיאותי, אלא כמו במשטר פרלמנטרי. למרות שאיננה נקייה מתחלואים, היא גם איננה 'תוכנית כבקשתך'...". כך, בלהט ובנימה שאינה משתמעת לשתי פנים, טען ריבלין שהממשלה הנוכחית ושריה מחלישים את הכנסת ואת הדיון הציבורי הפרלמנטרי. הוא הציג את מושב החורף כ"מושב שיכול להיות מכריע ואולי אף היסטורי. יפלו בו הכרעות גורליות שיקבעו האם ימלאו ימיה של הכנסת ה-18 אם לאו".
דבריו של ריבלין בוודאי לא הפתיעו את נתניהו. למרות זאת, נתניהו נראה מובס מרגע שעלה על דוכן הנואמים. את דבריו קטעו קריאות-ביניים זועמות. למרות הקריאות לסדר, של ריבלין, המשיכו דברי הביקורת להתנפץ מולו ונתניהו נראה די נבוך ואובד-עצות. בהשאלה, ניתן לומר שנתניהו הציג תדמית של "לוזר". הוא לא הצליח לרתק את הקהל בלהטוטי כריזמה ורטוריקה, אלא זכה למבטים קשים מימין ומשמאל כאחד. נראה היה שהוא איבד מוניטין ואף חברי הבית לא נזהרו בכבודו. גם הרטוריקה שלו הייתה בינונית למדי ודמתה יותר לסגנונו היבש של
שמעון פרס מהתקופה שכיהן כחבר-כנסת.
עוד בטרם עלתה יושב-ראש האופוזיציה,
ציפי לבני, לבימת הנואמים, נתניהו נכשל בניסיונו ליצור מומנטום ולהגיע לשיאים כנדרש ממנהיג בשעה מכרעת. יחסית למה שנתניהו ה"קוסם" יודע בדרך-כלל לעשות, ולמה שהוא יודע להציע באירועים מרכזיים מן הסוג הזה, הפעם הוא היה דהוי, מכובס, הוא לא הצליח לדבר מהבטן ואבדו לו הלהט והכריזמה שאליהם הורגלנו. בקול ענות חלושה הזכיר נתניהו את כאבה של משפחת שליט אך לא נכנס לשורש הבעיה.
ואז עלתה לבני לדוכן הנואמים, לעגה לנתניהו ככל שיכלה וכמו ריבלין, דיברה גם היא "דוגרי" ומ"הבטן" כשהיא נועצת מבט בראש הממשלה ובתמורה הוא אפילו לא מביט ישר בעיניה אלא בוהה בניירות ועוטה על פניו סבר-פנים חתום. התנסחותה של לבני לא הותירה מקום להטיל ספק בשאט הנפש שהיא חשה כלפי האיש "המדרדר את המדינה" – הוא בוודאי הופתע וברגע מסוים אף נדמה היה שזיעה קרה מכסה את פדחתו.
ברם, בעוד לבני קוראת לעברו של נתניהו: "זאת ממשלה של כל דאלים גבר"; "השריר מול ארה"ב אינו מפגן של כוח"; "הפכת את מדינת ישראל למדינה מפוחדת, המתריסה בפני מדינות העולם החופשי"; "אתה מתכסה בסיסמאות"; "הובלת למצב זה מתוך חולשה וחוסר יכולת להחליט"; "החוק המיותר שאושר אמש נולד בגלל הפחד שאם אין ליברמן אין ממשלה" – גם היא איננה מציעה פתרונות קונקרטיים.
לא נעים לראות ראש ממשלה במצב עגום כפי שהוא נראה במהלך הופעתו ונאומו בפני מליאת הכנסת. וחשוב מכך - לא נעים להודות במצב שאליו נקלענו ובעובדה שכרגע אין בסביבתנו או בין חברי-הכנסת הנוכחיים אישיות בעלת כישורי מנהיגות ונחישות מעשית שמסוגלת לבצע מהלכים היסטוריים בעתיד הנראה לעין.
