ומאחר ש"אין מראים לו לאדם בלילה אלא מה שהוא מהרהר בו ביום", אין לתמוה שגם החלומות אשר פקדו את האדמו"ר בשנתו עסקו בנושא שהטריד את מנוחתו בהקיץ: האם יפקוד אותו מותו בהגיעו לגיל 48, כפי שפקד את "היהודי", או שגורלו יהיה שונה מגורלו של קודמו באדמו"רות. ואכן, באמצעות סדרה של חלומות, שבהם התגלה "היהודי" לאדמו"ר בדמות שור הבר - ורמז לו שמגורלם של שני אבותיו יתקיים בו דווקא הגורל של זה שנפטר בהגיעו לשנת ה-מ"ח בחייו - מעביר באר את הקורא משני הרבדים הריאליסטיים לרובד המיסטי, שבו יסופרו ויתוארו אירועים מדהימים ואי-רציונליים.
האדמו"ר זכה להתגלות "היהודי" אליו בחלום בדמות שור בשלושה מועדים של תחילת השנה - בראש-השנה, ביום-הכיפורים ובחול-המועד סוכות. בחלום הראשון ראה האדמו"ר שור ענק שקרניו הסתבכו בין אילנות החורש על צלע הר מושלג. מאחר שהשור היה לבן כולו, בלטו על מצחו "שלושה רישומים שחורים". השור אחז בטליתו של האדמו"ר, קרא בשמו והחריד את הדממה בגניחותיו ויבבותיו, אך עדיין לא הזדהה כ"יהודי".
הופעת השור בחלום השני התרחשה על-רקע נופי ברור יותר: בפיסת נוף מסולע התנופפו דגלים בשלל צבעים וחבורה של גלוחי ראש בגלימות אדומות הסתכלו בהם. השור - יק לבן שקרניו זהב - עמד על צוק גבוה, עוטה אור כשלמה, ושלושת הרישומים השחורים על מצחו הצטיירו כעת באופן ודאי כאותיות העבריות יו"ד וקו"ף - רמז ראשון ל"יהודי", ששמותיו, יעקב יצחק, נפתחים ומסתיימים באותיות האלה, אשר בהצטרפן זו לזו הן נקראות כמילה "יַק". והפעם השור לא רק קרא בשמו של האדמו"ר, אלא גם זעק לעזרתו במשפט ברור, שצורפו בו חלקי פסוקים משני מזמורים בתהילים: "עֶזרתי ומְפַלטי אתה, אל תאחר!" (מ', י"ח) ו"רְאֵה עונְיִי וחלצני" (קי"ט, קנ"ג).
בחלום השלישי פנה אל האדמו"ר אדם שראשו ופניו היו מכוסים, אשר ישב בסוכה ודיבר אל חבורת גברים גלויי ראש בגלימות אדומות. האיש מכוסה הפנים הזדהה הפעם במפורש כ"יהודי" מהעיירה פשיסחא. אך כשהסיר את המסווה מעל פניו ראה האדמו"ר כי לאיש פני שור. בסיומו של החלום נפרד "היהודי" מהאדמו"ר באומרו: "השנה, יעקב יצחק'ל בני, באתי לראותך. כעת חיה תבוא אתה אלי". בדבריו אלה בישר "היהודי" לאדמו"ר שנותרה לו רק שנת חיים אחת עד להסתלקותו מהעולם הזה.
האדמו"ר ניסה לשער מדוע נקצבו לחייו של "היהודי", וגם לו כממשיכו בדור הנוכחי, בדיוק מ"ח שנים בעולם הזה. את השערתו רשם ב"מגילת סתרים", שבה צירף לקרעים שנותרו אצלו מהחלום כשהתעורר, גם את השערתו בצורת חיזיון שנברא בדמיונו. החיזיון מתרחש ב"בית המדרש של מעלה". בהגיעו לשם יחד עם "היהודי", כבר נמצא במקום גם "החוזה". ומיד התחדש ריב הדברים ביניהם, ועל כך גזרו עליהם הנכבדים בו-במקום "להיות מוחזרים לעולם" למשך מ"ח שנה בדמות חיות - "היהודי" בדמות שור הבר ו"החוזה" בדמות לוויתן. ונאמר להם, כי אם יתברר בתום השנים האלה, שלמדו מן הניסיון והפסיקו להתקוטט, ישולשל אליהם חבל משמים שבאמצעותו יוחזרו ל"מתיבתא דרקיעא".
מעשי ניסים
נסער משלושת החלומות, החליט האדמו"ר להגשים את הצו ששמע מפי "היהודי" בחלום השלישי, וגילה לשמחה דנציגר את רצונו לצאת אל המקום שהועיד "היהודי" לפגישתם. אחרי ש"איש סודו הנאמן" ירד לחקר הפרטים, וזיהה בעזרת אחרים שהנוף בחלומות האדמו"ר הוא של טיבט וכי שור הבר הוא היַק הטיבטי - יצאו השניים בהסתר למסעם לטיבט בערב ראש-השנה 2008, לחפש שם את השור הלבן בעל הקרניים הזהובות. במהלך המסע הזה התרחשו לאדמו"ר בממשות שלושה אירועים בלתי טבעיים. מאחר ששלושת האירועים המיסטיים מקבילים לשלושת החלומות שחלם האדמו"ר לפני צאתו למסע, מן הדין לפרט אותם ולהבליט גם בהם את ההדרגתיות.
בהקבלה לחלום הראשון, התרחש הנס הראשון במכון הזואולוגי שבו נפגש האדמו"ר עם פרופ' שונג-לי. את הסבריו סיים המארח באגדה מקומית המספרת "כי פעם בארבעים ושמונה שנים משתלשל ויורד מהשמים חבל שזור וזוהר, שמראהו כמראה הברק, קצהו האחד אחוז ברקיע וקצהו האחר נוגע בפסגתו המחותלת בערפל של אחד ההרים המתנשאים מעל לאגם, ויק זהוב צעיר, כמעט עגל, מוּרד בו ארצה, אל האדמה. במקום ההוא, על ההר, כבר מחכה לו היק הזקן שמלאו ימיו, ולאחר שהם עומדים מחרישים זה מול זה שעה קלה אוחז הזקן בחבל ועולה בו לאט לאט למרום".
אגדה זו, שבמרכזה מובלטים 48 השנים כפרק הזמן לסיום חייו של היק הזקן ולחילופי דורות בינו ובין יורשו - חילופים המתבצעים באמצעות חבל המשתלשל מהשמים לאדמה - קיבלה אחר כך את חיזוקה בביקורם "בהיכל עליית היק הקדוש השמימה" במנזר של סֶה-רָה. במרכז ההיכל הייתה מונחת אבן-הר רגילה, שעליה - סיפרו בעדותם הנזירים שראו את האירוע המופלא במו-עיניהם - רקע ברגלו האחורית "יק לבן שקרניו זהב", כאשר משמים נשלח אליו ברק ויד נעלמה משכה אותו באמצעותו במהירות למרום. המאורע התרחש ב-1861 - "בדיוק ארבעים ושמונה שנים לאחר הסתלקותו של 'היהודי הקדוש'".
הנס השני התרחש לאדמו"ר בהקבלה לחלום השני, אחרי שקיבלו מהנזיר בטְרֶ-יֶרְפּה את מפת פיזורם של היקים החופשיים בטיבט. בתום ארוחתם פרש האדמו"ר להתפלל. וסלנה הזדרזה להזעיק את אוסקר כדי שיצלם את האדמו"ר כשהוא מתפלל בשדה, סמוך לשלושה יקים שליחכו עשב. וזה מה שקלט אוסקר במצלמת הווידיאו שלו: "פתאום חדלו הבהמות לאכול, הגביהו את רגליהן הקדמיות ועמדו על רגליהן האחוריות כעמידת איש... כשפסע הצדיק שלוש פסיעות לאחור וסיים את תפילתו, הורידו היקים את רגליהם הקדמיות ארצה וחזרו ללחך את העשב כמקודם".
מופלא ומיסטי משני האירועים הקודמים הוא האירוע שהתרחש לאדמו"ר - בהקבלה לחלום השלישי - על חוף הנַאם טְסוֹ "האגם המלוח הגבוה בעולם", שאליו הגיעו לפני כניסת השבת. הפעם הזדרזה סלנה להצטייד במצלמת הווידיאו כדי לצלם את האדמו"ר ואת דנציגר שקועים בתפילתם בלבוש השבת המסורתי שלהם. וזה מה שראתה וקלטה המצלמה: "מבין שני ניצבי אבן יצא לקראת המתפללים יַק לבן אדיר ממדים, גדול כמעט כפליים מן היקים שהארץ מלאה אותם... באפס קול קרב היק הזקן אל רבי יעקב יצחק, וכשהיה ממש לידו שרבב את לשונו וליקק את פניו... כמי שלרגע הזה חיכה ימים רבים, ליטף (האדמו"ר) את פניו של היק שהרכין ראשו לפניו, נשק לו על מצחו, ליתר דיוק על האותיות יו"ד וקו"ף הכתובות שם... וכמו על-פי אות שניתן מגבוה עקר היק ממקומו וחזר לאיטו אל אחיו המחכים לו בין שני האוהבים שנהפכו לנציבי אבן".
שלושת האירועים המופלאים האלה בישרו את ההתרחשות המיסטית שציפתה לאדמו"ר בסיום מסעו בטיבט. עוד לפני שנפגש האדמו"ר עם הנזירה הזקנה מהמנזר ברְטינְג, "נח מבטו על עץ אחד, זקן עד מאוד, שאחד הברקים היכה בו ושרף את לבו... ואף שאוּכַּל כולו, הוציא פרח ויצֵץ ציץ", וכמי שלבו ניבא לו את סופו אמר לסלנה: "הנה, זה 'היהודי הקדוש'!". אחר כך פגש את הנזירה, ואף שלא נפגשו קודם, הצטיירה שיחתם כממשיכה שיחות קודמות ביניהם, ובמהלכה הבטיחה לו הנזירה, כי אחרי שיעפיל שנית אליה, בסיום מסעו בטיבט, יפגוש על ההר את "היהודי" שנתגלגל ביק. אף שאוסקר וגם סלנה ניסו אחר כך להניאו מלשוב אל בית המנזר המבודד של הזקנה, התעלם האדמו"ר מנימוקיהם וחזר לשם כדי לפגוש את "היהודי" - מטרת נסיעתו לטיבט.
הפגישה בין האדמו"ר ובין "היהודי" מתוארת כאירוע קוסמי. היא מתרחשת ביער הערערים, שבמקורות הוא יער הבודדים והגלמודים. סערה פתאומית החלה אחרי שהאדמו"ר העפיל להר. השמש נאספה ואפלה כיסתה את ההר. השמים רעשו והאדמה רעדה. אוסקר זיהה שהיו אלה טורנדו ורעידת אדמה. ואחרי הרעש - אש ברקים. אחד מהם פגע בערער עתיק יומין "ועשהו בן רגע גוש פחם" - "ואחר האש קול דממה דקה... וקול מרכבה נשמע על ראשי ההרים, ומתוך הערפל המחשיך לארץ ביום אור ראה שמחה בונם (דנציגר) יק ענק רוכב על במתי עב... עד שנבלע בין הערערים... והיק הקדוש זינק ממעבה היער ועלה בסערה השמימה ועל גבו הצדיק". ובעוד שמחה מזעק כאלישע "'אבי-אבי, רכב ישראל ופרשיו', ראה פתאום את היק מנער מעליו את רוכבו ומפילו אל הערפל הפרוש תחתיו".
פרקי ה"אפילוג"
טוב היה עושה חיים באר לו סיים כאן, בסיום פתוח לכאורה, את עלילת ספרו, כי כאן הגיעה לשיאה - במותו של האדמו"ר, במהלך הפגישה עם "היהודי", בדיוק כפי שקצב לו גורלו - בשנת חייו ה-48, הגיל שבו סיים גם "היהודי" את חייו הגשמיים. אך מאחר שהשעין את רובד המיסטי על שני רבדים ריאליסטיים, שפותחו בשקדנות רבה עד לסצינה שיאית זו, נאלץ באר להשלימם, ולספר מה אירע עם גיבוריו אחריה. ועקב כך נוספו בסיום הרומן פרקי "אפילוג", שבהם חזר באר אל הרבדים הריאליסטיים וסיפר כי האדמו"ר נפצע בסערה על ההר באופן אנוש, וכי עמיתיו למסע - ובראשם, כמובן, סלנה אהובתו - שעמדו חרדים בשיפולי ההר וקיוו לשובו בשלום מפסגתו, נחלצו להצילו. בכך לא הסתפק, אלא גם הוסיף ב"אפילוג" שלושה פרקים שבהם סיפר על האירועים בחצר החסידות האוסטילית אחרי פטירתו של האדמו"ר ועל ביקורה בישראל של סלנה במעוזו של אהובה בבני-ברק.
אילו סיים באר את הרומן במוות המעורפל-מיסתורי של האדמו"ר, באירוע המיסטי שכה הצליח ושיכנע בתיאורו, היה מצדיק בעזרת תובנות שאינן לוגיות-רציונאליות גם את הניסים שאירעו לאדמו"ר קודם לכן, גם את הרגשת האדמו"ר כי חייו כבולים לגורל שקצב לו רק מ"ח שנות חיים בעולם הזה, וגם את החזיונות שחזה האדמו"ר על אבותיו הצדיקים -"החוזה" ו"היהודי". מלבד שפרקי ה"אפילוג" מיותרים מבחינה ספרותית, כי הם מספקים מידע בלבד על קורות הדמויות אחרי שהמסע לטיבט הסתיים, הם גם מפוגגים את הרושם העז שהותירו הפרקים של הרובד המיסטי.
שיפוטם של הפרקים האחרונים ברומן באופן זה וגם ההסתייגות מפרקי הרובד הארוטי בשל חוסר ההתאמה בינם לבין פרקי הרובד המיסטי, נועדו להצביע על ייחודו של הרובד המיסטי ועל ההישג הספרותי הנדיר שאליו הגיע באר. עם זאת, אין השיפוט הזה ממעט מן העובדה שגם הרובד הארוטי - לו נבחן רק לעצמו - ולא כל שכן הרובד הפיקרסקי כתובים היטב ומשקפים את יכולותיו המיוחדות של באר לתאר סצינות מורכבות, שלא קל להמחישן במילים, ולהגישן בעברית העשירה והמהודרת שבה הוא כותב את עלילות ספריו.
בעבותות הזמן
אף שבעלילת הרומן אין שום התייחסות גלויה ומפורשת לאקטואליה, רמזה הכותרת של מסה זו, שבכלל יצירתו של באר מבטא הרומן החדש שינוי בעמדתו כלפי נושא אקטואלי, המעסיק אותו בדיוק כפי שהוא מעסיק את סופרינו האחרים. כך, ב"נוצות" (1979) וב"עת הזמיר" (1987), ביטא באר באופן סאטירי ובהשפעת הזמן שבו נכתבו את אכזבתו מן האמונה שבה החזיק עד מלחמת יום-כיפור, שבעזרת הדבקות באוטופיה הציונית, אשר כוחה התחדש אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים, יוגשם חזונה על השבת הארץ בשלמותה לעם היהודי. השקפתו של באר ביחס לחזון זה נותרה בלתי ברורה מאז נפרד בשני רומנים אלה מהאוטופיה ופסק להאמין בכוחה להתממש ועד הופעתו של הרומן "לפני המקום" (2007), שנים אחדות בלבד אחרי שדעכה האינתיפאדה - מלחמת הטרור הרצחנית של הפלשתינים, שכוונה לא רק נגד לובשי המדים, אלא בעיקר נגד האזרחים במדינת ישראל.
בעלילת "לפני המקום" סיפר באר על חרדה שמילאה אותו בימי האינתיפאדה השנייה, פן אלה הם ימיה האחרונים של המדינה. למעשה ביטא באר את הרגשת הרִיק שהותירה בו הפרידה מהאוטופיה, אחרי שהתרופפה אמונתו ביכולתה של הציונות להגשים את חזונה. בלי הגיבוי של האוטופיה, המעניקה כוח להאמין גם במה שמצטייר כבלתי ניתן להשגה, ישב וכתב בימי האינתיפאדה הזו רומן דיסטופי בשם "מילים ללא ארץ", שאותו גנז אחרי שנוכח כי המדינה שרדה את האינתיפאדה והצליחה להתאושש מפגעיה ונזקיה. ברומן הדיסטופי הזה טען, כי בדומה לתוכניתם של הנאצים במלחמת העולם השנייה למחוק מעל פני האדמה את "הציוויליזציה היהודית", כך שואפים הערבים באמצעות האינתיפאדה להביא כליה על "הציוויליזציה הציונית". לפיכך הטיל על גיבור הרומן להציל לפחות מכיליון במועד את הספרים שנכתבו בשנות קיומה של המדינה מפני "נחילי הברברים ממחנות הפליטים בשועפאט, אל-ערוב וענאתא", לפני שיפשטו על הספריה הלאומית בירושלים ויעלו באש את כל אוצר הספרים שבאולמיה ובמרתפיה.
על בסיס המידע הזה ברומן "לפני המקום", שבו התוודה באר על השפעתה החזקה של האקטואליה עליו ועל כתיבתו, מוצדק לשער כי גם ברומן הנוכחי, המצטייר כרחוק מכל ספריו הקודמים מ"המצב" ומ"הסכסוך", הצפין את תגובתו לממשות שלנו. ולכן, אף ש"הסכסוך" מוזכר ברומן רק פעם אחת, בוויכוח שהתלהט בין דנציגר לבין סלנה, אפשר שגם פנייתו של באר ברומן הזה לעיסוק במיסטיקה ולהמחשת כוחה האדיר להשפיע על המתרחש בממשות, מבטאת את אמונתו כעת, שהמיסטיקה תצליח במקום שלהערכתו איכזבה ונכשלה עד כה האוטופיה הציונית בהגשמת מטרתה העיקרית: לקיים את ארץ ישראל בשלמותה בידי העם היהודי. במילים אחרות: באר מילא ברומן החדש במיסטיקה את החלל והרִיק שהותירה אצלו הפרידה מהאוטופיה ב"נוצות" וב"עת הזמיר".
הקורא ודאי שם לב כי ברומן החדש מייחס באר משמעות מיסטית לפרק זמן המקיף 48 שנים. זהו מספר השנים שנקצב לחייו של "היהודי" וגם לחייו של האדמו"ר. נכבדי ה"מתיבתא דרקיעא" בחזיונו של האדמו"ר קצבו מספר שנים זה לגירושם של "החוזה" ושל "היהודי" מחברתם וקבעו שרק בסיומן יוכלו הניצים הבלתי נלאים לשוב למתיבתא שלהם. ובאגדות הטיבטים נקבע מספר שנים זה כמועד לחילופי דורות בין היקים הקדושים. הייתכן שכעת, אחרי שהפסיק להאמין בכוחה הגואל של האוטופיה והחל לבטוח בכוחה הגואל של המיסטיקה, מנבא באר - באמצעות החזרה בעלילת הרומן באופנים שונים על 48 השנים כפרק זמן הדרוש לשינויים גורליים - על אירוע ניסי שעומד להתרחש לנו?
ואשר לזיהוי האירוע הזה: מצד אחד הוא קשור לשנת 48 במאה שחלפה, שנת ייסודה של המדינה, אך מצד שני עליו להתקשר לסיום "הסכסוך" המאיים מאז על קיומה. ולכן, סביר לשער, כי בחוזרו שוב ושוב על מניין השנים הזה, כיוון אותנו באר לשנת 2015, שהיא השנה שבה נציין חלוף 48 שנים מאז מלחמת 1967, שבתוצאותיה מתמקד "הסכסוך", אף שהערבים מחממים בה-בעת על אש נמוכה את אי-השלמתם עם תוצאות מלחמת 1948, ורק מסיבות טקטיות מצניעים לפי שעה עובדה זו. ואם השערה זו נכונה, אזי כיוון אותנו באר ברומן הזה לצַפות בשנת 2015 להתרחשותו של אירוע ניסי וגורלי בתולדותיו של העם היהודי ובחיי מפעלו בציון, כי בו תירש תקופה חדשה את התקופה הישנה ורווית הדמים. ועיקרו של השינוי: תסתיים התקופה בת 48 השנים שהוקצבה ליק הזקן ותיפתח תקופה חדשה - תקופתו של היק הצעיר.
ואם אכן קלע הפירוש בהשערתו זו על הבשורה שהצפין באר בעלילת "אל המקום שהרוח הולך", מוצעת לבאר ההצעה הבאה: אם חזרת בעיניים מצועפות כיסופים להאמין בהגשמת חזונה של הציונות בעזרת גאולה מיסטית מידי שמים, במקום להמשיך ולהאמין באופן מפוכח בכוחה הגואל של האוטופיה הציונית להגשים חזון זה, כדאי לך אחרי רומן זה לשקול מחדש את הסרת הכיפה, שהרי מיסטיקה מצדיקה את חבישתה מחדש.