אם להתחבר לילדותכם, במשעול שנונית 45 בבאר-שבע, אני מזהה כאן תהליך של מרד והשלמה; האמנם?
"זה ממש היה ככה, בלי שנתכוון. בדיוק כמו שאנחנו כותבים בהקדמה בחוברת המילים. מעין מאבק בין הפטפון בחדר שלנו לבין הטרנזיסטור עם העור החום מחוצה לו. עכשיו הטרנזיסטור ניצח".
יקוב: "אני אכן הייתי כל הזמן עם המוזיקה מבחוץ שאהבנו, אבל האוזן הייתה גם במה שמעבר לדלת. לכן, היה כל-כך להתחבר לשירים האלה".
אם יודית כל הזמן בקדמת הבמה, לא חבל לך שהסתתרת עד עכשיו עם הגיטרה בבאר-שבע?
"אין חבל. כך אהבתי את זה. נהניתי ללמד אחרים לנגן בגיטרה".
דומה שמי שאשמים במהלך חייך הם אנשי להקת ..."לד זפלין".
"גם אם הם אשמים, כבר אין את מי להאשים. כשהגיע תורי להתגייס, יכולתי להשתלב עם הגיטרה בלהקה צבאית. כן, כמו יודית כמה שנים אחר-כך. אבל בלהקות הצבאיות לא שרו 'לד זפלין' ודברים כאלה. אז פניתי לי למסלול אחר. זה קרה ככה. זה הגורל".
תמורות מהותיות מסתמנות אצל רביץ האח. מי שהיה כל השנים אושיה באר-שבעית, פורש כנפיים למרכז. הוא, בן 59, חמש שנים מעל אחותו, סב לשלושה נכדים, פתח לפני חצי שנה סטודיו בתל אביב, שבו הוא מלמד גיטרה, בנוסף לסטודיו בתחנת האם בנגב.
בקרוב יגיד שלום לבאר-שבע שלו ויתנחל בעיר הגדולה, קרוב לאחות האהובה, שחזרה אליה לפני ארבע שנים מביתה השכור בכפר-שמריהו.
ואימא אמה?
"היא תעבור איתנו", שניהם אומרים פה אחד.
וההסבר למהלך?
יודית: "הסטודיו של יקוב בתל אביב תופס תאוצה. הילדים שלו גדלו. הוא כבר סבא'לה. נראה לי שבעקבות הפרויקט המשותף שלנו, המעבר שלו מתבקש מאליו".
מה המהלך הבא שלך?
"להמשיך לחיות. להמשיך לכתוב. להמשיך להופיע. בדרך יופיע אלבום שלי. וגם יהיה עוד אלבום עם יקוב. הרי נשאר הרבה חומר בחוץ. ושירים שכבר הקלטתי ברוח זו, כמו 'עין-גדי".
יהיה עוד אלבום, יקוב?
"איזו שאלה. מילה של שנינו. כבר מקליטים".
יודית: "בעקבות האלבום, אנחנו יוצאים לראשונה לסיבוב הופעות, מתוגברים בנגנים עדי רנרט ואורי מיילס. הבכורה בשישי, בצוותא, תל אביב, במסגרת פסטיבל תל אביב למוזיקה ובמופע נוסף שם בערב".
ואימא אמה?
"אני אוהבת לשמוע את השירים", היא אומרת אשר עם לבה, "אבל במיוחד אני אוהבת לראות אותם ביחד".
מילה של אימא.
