"קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק... וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". בפרשתנו, אברהם אבינו מקבל ציווי מהקב"ה להקריב את בנו, וללא היסוס או פקפוק הוא ממהר לקיים את ציווי הקב"ה ("וישכם אברהם בבֹּקר", כ"ב, ג'). ונשאלת השאלה, מה יכולה הייתה להיות מטרת הציווי להעלות את יצחק לעולה?
הרעיון להעלות את "בנך יחידך" לעולה, נשמע מבעית ביותר. לא סתם כתב ר' יצחק עראמה: "הרבה נבוכו קצת התורניים... כי איככה יוכל שום בעל שכל לחשוב שהא-ל יתברך יצווה להשחית נפש אדם על לא דבר... קל וחומר נפש בנו יחידו אשר חשקה נפשו". אין ספק שמדובר במבחן, אולם הסכמתו של אברהם להקריב את בנו אינה מובנת כלל ועיקר. מדוע קיבל אברהם את הציווי להקריב את בנו בלא שניסה לערער עליו? הרי אותו אברהם התנהג אחרת לחלוטין כאשר מדובר היה באנשי סדום. בתחילת פרשתנו [פרק י"ח, כ"ה], כאשר הקב"ה מגלה לאברהם את כוונתו להשמיד כליל את סדום ועמורה, מתחיל אברהם מיד להתווכח עמו: "חלִלה לך מעשֹת כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע, חלִלה לך, השֹפט כל הארץ לא יעשה משפט!". ואחרי מילים חריפות אלו הוא "מתמקח" עם ה' - אולי יימצאו בסדום חמישים צדיקים, או ארבעים צדיקים, או שלושים צדיקים וכן הלאה, עד לתשובת ה': "לא אשחית בעבור העשרה" [ל"ב].
נראה שהניסיון לא נועד לבחון אם אברהם יהיה מוכן לשחוט את בנו האהוב. הרי כל המקריבים את בניהם למולך היו מוכנים לעשות מעשה כזה; בספר החינוך מצוין [מצווה ר"ח]: "לפי שהייתה עבודה [העברת זרע למולך] רעה ביותר, והיו אדוקים בה הרבה באותו זמן, לכן נתייחדה בה האזהרה בתורה מלבד כל אזהרות עבודה זרה הרבה שבתורה". מכאן אנו למדים שהניסיון היה עמוק בהרבה מזה, ולמעשה נגע בשורש האמונה של אברהם בקב"ה.
לאברהם אין ילדים, אומנם הקב"ה הבטיחו כבר בהתגלות הראשונה [בראשית י"ב, א'-ב'] שיהיה לו בן ("לך לך מארצך וממולדתך... ואעשך לגוי גדול"). ובשיחה אחרי שיחה, מעלה אברהם נושא זה, ובכל פעם חוזר הקב"ה על הבטחתו: יהיה לך בן וממנו ייצא עם שלם. אחרי עשרים וחמש שנים של המתנה וסבלנות מצד אברהם, והבטחה אחרי הבטחה מצד הקב"ה - הנס מתרחש. לאברהם ולשרה נולד בן, כאשר אברהם כבר בן מאה ושרה כבר בת תשעים. לידת יצחק מבשרת המשך למשפחת אברהם אבינו, והבטחת הקב"ה - "ואעשך לגוי גדול" - עומדת להתגשם. אמונתו של אברהם אבינו במשך השנים הרבות לא הייתה לשווא.
ואחרי כל זה, בא הציווי הנורא של הקב"ה להעלות את יצחק לעולה. משמעות הציווי היא שהבטחותיו של הקב"ה לא יקוימו. כל השנים ניתנה הבטחה אחרי הבטחה, ועכשיו מסתבר שהכל היה אשליה. זהו הניסיון האמיתי של אברהם אבינו. מה תהיה תגובתו לצו הזה? האם הוא יתלונן על העוול האישי, על ההבטחה שלא תקוים ועל האשליות במשך השנים הרבות? לשון אחר, האם אמונתו של אברהם בקב"ה "תלויה בדבר" - בקיום הבטחתו - או שמא אמונתו של אברהם היא מוחלטת, למרות התנהגותו הבלתי-מובנת של הקב"ה? התשובה ידועה כיום לכל. אברהם אבינו היה נכון לקיים את ציווי הקב"ה ללא היסוס, בלי לשאול את השאלות שזועקות לשמים, ובלי להתרעם על חוסר המוסריות שבציווי הנורא הזה. זו המשמעות האמיתית של האמונה בקב"ה.
אומר הרמב"ם, כי עניינו של סיפור העקידה אינו אלא "להודיע אותנו גבול אהבת ה' ויראתו, עד היכן היא מגעת... וכדי שיתפרסם לבני אדם, מה ראוי לעשות בשביל אהבת ה' יתברך ויראתו, לא לתקוות גמול ולא לפחד עונש..." ["מורה נבוכים", ג', כ"ד]. כלומר, הרמב"ם אומר כי העקידה היא כניסיון הבוחן את עוצמתה חסרת הגבולות של אהבת האל. אם אהבה זו, האהבה העליונה, הגדולה שבאהבות, אהבת המופת, היא חסרת גבולות וסייגים, הדרישה מאברהם הייתה חד-פעמית. היא באה ללמד לכולנו את ההפך: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ? כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ".
יהי רצון, שנזכה כולנו למעט מאמונתו של אברהם בקב"ה.
