מיצוי יופיו של שיר מחייב גיוס כל הכוחות האינטלקטואליים והאמוציונליים. מסקנה זו תופסת גם לגבי שיר המצטייר במבט ראשון כפשוט ומובן כבר אחרי הקריאה הראשונה. נכונותה של קביעה זו מודגמת בשיר הלירי של המשוררת רחל בלובשטיין - "עץ אגס", שנכתב בירושלים בשנת תרפ"ה (1925):
יַד אָבִיב בַּקֶשֶׁר הַזֶה... אָדָם מֵקִיץ מִשֵׁנָה
וְרוֹאֶה: מוּל חַלוֹנוֹ
עֵץ אַגָס מְלַבְלֵב;
וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵב
הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.
הֵן תָבִין: לא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת הַסְתָו הָאַכְזָר -
אִם אָבִיב מְפַיְסוֹ וּמַגִישׁ לוֹ, חַיֵךְ וְהַגֵשׁ
זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלוֹנוֹ מַמָשׁ!
השיר מצטייר כפשוט וקל להבנה, כי הוא קצר, וכל מילותיו מובנות. גם מבנהו פשוט: השיר הוא בן שני בתים שווים בגודלם וזהים בהגדרתם התחבירית: שניהם בני חמש שורות וכל בית בנוי ממשפט אחד. להרגשת פשטותו תורמת גם העובדה כי השיר חושף מיד בתחילתו את הרגע הקונקרטי שהוליד אותו - "אדם מקיץ משינה ורואה מול חלונו עץ אגס מלבלב".
לבלוב האגס באביב בבת-אחת עם שפע פרחיו הלבנים-ורדרדים הוא באמת מראה מרהיב ומשובב לב. ולכן מיד קולט הקורא את הנאמר בשתי השורות האחרונות של הבית השני, כי כל פרטי התמונה שהתממשה בדמיונו מקריאת השורות הראשונות בבית הראשון חוזרים גם בשתי השורות האחרונות של הבית השני: האביב, החלון ועץ האגס הפורח, המדומה כעת, לשם הבלטת יופיו, ל"זר פרחים ענקי". יפי התמונה מפתה לקבוע כי מדובר בשיר טבע, המהלל את עונת האביב כעונה הצובעת את הממשות במראות משמחים ובצבעים עזים, לשמחת לבו של האדם.
ומאחר שקריאת שיר היא הדרגתית והקורא צובר מידע מכל שורה נוספת בו, הנאמר בהמשך הבית הראשון - "ובן-רגע ההר זה רבץ על הלב התפורר ואינו", מאשש את הרגשת השמחה שנולדה אצל הקורא מיְפי התמונה שאך זה נקלטה מהשיר. אלא שהמשך זה מעיב על יְפי התמונה וגם מערער את הביטחון שנצבר ביחס לפשטות השיר. מובנן של המילים בשתי השורות האחרונות של הבית הראשון כבר אינו זהה למובנן המילוני, מאחר שצירופן זו לזו העניק להן משמעות שונה, מושאלת, שאין המילון מסוגל לשקף אותה. אנו עומדים בפני התופעה הפיגורטיבית, המייחדת את השימוש שעושה השירה בשפה.
אנו מרגישים שהמשפט "ובן-רגע ההר זה רבץ על הלב התפורר ואינו" לא יכול להיות מובן כפשוטו, מאחר שהמילים כפשוטן מציירות ביחד ציור אבסורדי. הן הר אינו רובץ על לב בממשות וגם אינו מתפורר תוך רגע. לפיכך אנו נאלצים להעניק לכל מילה במשפט זה מובן מושאל, שניתן לה רק במשפט זה - מובן ששום מילון אינו יכול לספקו לנו. הן ברור כי במשפט זה אין המילה "לב" מציינת את האיבר בגופנו, וברור לנו כי המילה "הר" אינה מציינת את האתר בנוף, שבהתנשאו מגובה מסוים ומעלה אנו מבדילים אותו מן האדמה השטוחה או מגבעה.
מאחר שלמילה "לב" יש בשפה שימושים מושאלים, רובם שחוקים מרוב שימוש, כגון "כאב לב", "חולה לב", "נדיב לב", "מוג לב", אנו מניחים שגם כאן מדובר בענייני לב - ברגשות רומנטיים. טיבם יתברר לנו במערכת יחסים בין גבר ובין אישה שעליה יסופר לנו בבית השני של השיר. אשר לפירוש המושאל של המילה "הר" בשיר הזה - כאן האפשרויות הניצבות לפנינו רבות יותר. להר יש תכונות רבות כמו בולטות בסביבה, גודל, צבע, מראה וצורה, והוא יכול גם להיות מסולע או ללא סלעים, חשוף או מעוטר בצמחייה וכדומה.
לעזרתנו בא הפועל "רבץ" המצורף למילה "הר", המכוון אותנו למשמעות אחת ומסוימת מבין האפשרויות הרבות האלה. רביצה מתארת בדרך כלל את לֵאוּת הבהמה המסורבלת, אשר מפאת משקלה מעדיפה לשכב במקומה. בעלי חיים קטנים וזריזים אינם רובצים ואינם מועכים במשקל גופם כל מה שמונח או צומח תחתיהם. בזיכרוננו צף הלעג המוסב על יששכר בברכת יעקב לבניו: "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים. וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויֵט שכמו לסבול ויהי למס עובד" (בראשית מ"ט, י"ד- ט"ו). הפועל "רבץ" מצביע על ניצול גודלו של ההר משאר האפשרויות שבהן ניתן היה לתאר אותו. אם נטל "הר" כזה רובץ על איבר רך וחסר הגנה כמו "לב" - הוא מעיק עליו במשקל שבו לב אינו יכול לעמוד.
לכן מתבאר לנו הציור האבסורדי כך: מראה עץ האגס המלבלב מפורר בבת אחת את הרגשת המועקה שהרגיש ה"אני" המדבר אלינו - ובשלב הזה עדיין לא בשמו אלא בשם כל אדם - עד שפתח את חלונו וחווה את הבשורה שבישר לו האביב, שהגיע רגע ההשתחררות ממועקה זו. אם נפיק את השורות הללו בקול ונאזין לצלילי האותיות הבולטות יותר במילים שצורפו במשפט זה, גם נשמע את ההתפוררות של ההר: "ובן רגע ההר זה רבץ על הלב התפורר ואינו". צליל האות רי"ש, במילים שהוצבו בסמיכות זו לזו, מחקה את הפעולה המתרחשת בהר, שהיא באמת מדהימה - לבלוב עץ אגס באביב מצליח לפורר הר, ולא בשחיקה איטית וממושכת כמקובל בטבע, אלא "בן-רגע" - בבת אחת.
דווקא המשפט המטפורי משנה את השערתנו על נושא השיר. על נוכחותן הבולטת של מילים משדה סמנטי מסויים - עונות השנה סתו ואביב, חלון, הר, עץ ופרחים - ביססנו תחילה את ההנחה כי השיר משתייך לשירי הטבע. אך הציור המתאר הר הרובץ על לב, מאלץ אותנו לזנוח הנחה זו. משמעותן המושאלת של המילים "לב" ו"הר" בציור הזה מפנה אותנו להנחה חדשה - שהשיר משתייך לשירי האהבה - וזו תקבל את ביסוסה ואת אישורה בבית השני של השיר.
זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי
בגלל הניסוח הכוללני שנבחר במכוון בבית הראשון עד כה נמענו מלשאול את עצמנו את שתי השאלות שאנו אמורים לשאול בכל שיר - מי דובר אלינו בשיר, ואל מי מופנים הדברים הנאמרים בו. נאמר בו, כי חלקו של האביב במזימה שפוררה ברגע אחד הר שרבץ על הלב, התבטא במראה שנגלה לאדם אשר הקיץ משינה וראה מול חלונו עץ אגס העומד במלוא פריחתו. בהעדר נוכחות של "אני" מסוים, אנו מניחים בצדק כי "מספר" חיצוני וכל-יודע, שאינו נוכח כדמות ב"סיפור" המסופר בשיר, מתייחס בו למצב אוניברסלי: כל אדם שיפתח באביב חלון ויופתע לראות עץ אגס במלוא פריחתו, יחווה השתחררות מכל מועקה המכבידה על לבו.
הבנתנו הייתה לחלוטין שונה, לוּ היה הבית הראשון מתנסח באופן הבא: הקצתי משינה וראיתי מול חלוני עץ אגס מלבלב, ובן רגע ההר זה רבץ על לבי התפורר ואינו. בניסוח זה מנכיח ה"אני" את עצמו במשפט ארבע פעמים ומצמצם על-ידי כך את משמעותו האוניברסלית של האירוע. על השימוש בתחבולה רֶטוֹרית זו, כדי לעקוף את הצורך לחזור באופן נרקיסיסטי על המילה "אני", אם בנפרד ואם בהטיה של פּוֹעַל או שֵׁם, חזרה רחל גם בתחילת הבית השני, המנכיח לפתע "אני" וגם "נמען". פתיחת הבית הזה במילים "הן תבין" חושפת כי השיר נאמר מפי אישה וכי היא מפנה את דבריה לנמען גברי. אלה מאלצים אותנו לתקן את הפירוש שייחסנו לתוכן הבית הראשון. הן בקריאתו הנחנו כי תוכנו ממוען אל כל אדם, ואומר לכולנו שפריחת עץ אגס באביב משפיעה עלינו כל כך לטובה, עד שיש בכוחה לפורר מועקה במשקל של הר. כעת, אחרי שעברנו לנאמר בבית השני, אנו מבינים כי טעינו, וכי הבית הראשון היה למעשה חלק מנימוקה של האישה, המסבירה - ולפי שעה אין אנו יודעים אם לעצמה או לגבר שאל הבנתו היא פונה - מדוע הפסיקה להתאבל עליו באביב, אחרי שנטש אותה בסתיו.
ציון שתי העונות חושף את משך הזמן שהתאבלה אישה זו על אהוב ליבה. האם התמשך אבלה של האישה רק בחודשים שבהם הפריד החורף בין עונת הסתיו לעונת האביב, ורק בחודשים ספורים אלה הסתגרה בדירתה עם חלונות מוגפים? לו נצמדנו למובן המילוני של המילה "חורף", היינו נאלצים לטעון זאת. אך אנו מגייסים את ההרגל הנפוץ בדיבור להשתמש בעונות השנה כדי לציין עונות רגשיות - תקופות בחיים. ואכן, בשימוש מושאל מנוצלות עונות שנה לא לחודשים של כל עונה בטבע אלא לציון פרקי זמן שאינן כבולים לזמן מוגדר. ולכך אנו מתכוונים כאשר אנו מדברים על "אביב החיים" ועל "סתיו החיים", ועל "מי שנמצא באביב חייו ומי שנמצא בחורף חייו" כעל הפרש שנים ניכר בין זוג אוהבים.
מאחר שהוספנו לשתי העונות המוזכרות בשיר - האביב והסתיו - את עונת החורף שלא הוזכרה בו במפורש, וגם שוכנענו כי השימוש בעונות אלה הוא במשמעות מושאלת, אנו יכולים בעזרתן לספר את "הסיפור" המסופר בשיר בשלמותו. לפנינו סיפור אהבה שתחילתו ב"אביב" הקודם, שבו התאהבה האישה הדוברת בשיר בגבר. המשכו ב"סתיו", כאשר נטש אותה האהוב ונפרד ממנה. אחרי שננטשה, הסתגרה בדירתה ושקעה באבל שהתמשך "חורף". ובהגיע "האביב" הנוכחי, החליטה להפסיק להתאבל על האהוב שנטש אותה, פתחה את החלון וחידשה את הקשר שלה עם החוץ.
המשפט בהמשך השורה הראשונה בבית השני - "לא יוכל האדם באבלו התעקש" - מוסיף פרט חשוב על תקופת הסגירות הרגשית שגזרה האישה על עצמה אחרי שנטש אותה אהוב ליבה, אשר ממנו משתמע כי היו שני שלבים באֵבלה. תחילה, סמוך לפרידה ב"סתיו" וגם ברוב ה"חורף" שהצטרף אליו תאמה האבֵלות להרגשתה, והיא הסתגרה מבחירה בדירתה מוגפת החלונות. אך בשלהי ה"חורף" כבר לא הרגישה את האובדן, לא את חסרונן האהוב ולא את עלבון ההינטשות שספגה ממנו, והיה עליה להתעקש כדי להמשיך בהסתגרות הזו, שמנעה מגברים אחרים לפגוש אותה ולרקום יחסי אהבה איתה. הנה קיבלנו הסבר ל"הר" שרבץ על ה"לב", שעליו סיפרה לנו האישה בבית הראשון של השיר. מי שמקיים אֵבל כפולחן וכופה אותו על נפשו, חש מועקה במשקל של הר. ולכן, די היה במראה עץ אגס מלבלב כדי לפורר ברגע את ה"הר" הזה מעל ליבה.
אלא שמזימת האביב לא הייתה מצליחה במידה כזו, אלמלא התעוררה האישה משינה ופתחה את החלון שהיה מוגף. אי-אפשר לכפות אֵבל נצחי על ליבנו. גם להחלטה להתאבל על אהבה שנקטעה באִיבה אפשר להיצמד כל עוד עומדת מאחוריה הרגשת הלב. אך מרגע שכדי לקיים אֵבל יש להתעקש, הנטל שלו כה מעיק עד שבעל ההחלטה עצמו מתמרד נגדו. ובוקר אחד הוא מתעורר משינה, פותח את החלון ומגלה להפתעתו כי החיים נמשכים וכי גם עץ האגס מלבלב במלוא הדרו. ברגע זה גאלה את עצמה האשה הדוברת בשיר מאֵבל מאולץ שהפך לבלתי טבעי ולבלתי אנושי. וגם כאן כדאי לקורא להפיק את הקריאה בקול כדי לזהות מיצלוֹל נוסף בשיר, הנוצר מהסמכת הצלילים של האותיות השורקות ש'-ס'-ז' במשפט הבא: "לא יוכל האדם באבלו התעקש על פרחו האחד שכמש בנשיבת הסתו האכזר". הפעם מחקים הצלילים את נשיבת הרוח בסתיו.
נפלאות הלשון הפיגורטיבית
בהשפעת פרטי הסיפור אשר נחשף בבית השני - סיפורה הספציפי והאישי של האשה הדוברת בשיר - אנו נאלצים להבין באופן שונה את מרבית המילים שקראנו בבית הראשון, מאחר שנעשה בהן שימוש מושאל. ה"אביב" שיש לו יד במזימה אינו עונת שנה, אלא פרק זמן רגשי ובלתי מוגדר באורכו בחייה של האישה הדוברת בשיר. ה"שינה" אינה מצב הנמנום השגרתי, אלא תקופת הסתגרות מפני אהבה חדשה. ה"חלון" אינו פתח קבוע בקיר דירה, אלא אמצעי לקיום קשר עם העולם החיצוני, ו"עץ האגס" כאן אינו רק עץ בפריחתו, אלא גם האפשרויות הרבות להכיר גברים חדשים ולהתאהב באחד מהם.
בשלב זה כבר בולטת ההקבלה בין שני הבתים של השיר. החלון המופיע בשורה השנייה של הבית הראשון חוזר ומופיע בשורה האחרונה של הבית השני, אלא בעוד שבבית הראשון ייצג החלון את אפשרות הקשר לעולם החיצוני, בבית השני הוא מופיע כמקום החיזור של הגבר אחרי האישה. פרחי עץ האגס המלבלב המופיעים בשורה השלישית של הבית הראשון כעדות לנוכחותו של האביב, חוזרים ומופיעים בבית השני כזֵר פרחים שנוהג הגבר המחזר להצטייד בו בהגיעו לכבוש את ליבה של אישה. גם האדם מופיע בשני הבתים, אך בבית הראשון - כאדם המתעורר מתקופת אבֵלות ומשתחרר ממועקה במשקל של הר, כלומר: במצבו הנוכחי, ואילו בבית השני הוא מופיע במצבו הקודם - כאדם הכופה על עצמו אבֵלות על אהוב שנטש אותה זה מכבר. וכמובן, גם האביב מופיע בשני הבתים. אלא שבבית הראשון הוא מואנש (מלשון: האנשה) בסלחנות הומוריסטית כמעורב במזימת פיתויה של האישה, ואילו בבית השני הוא מואנש כשדכן המציע לה זֵר פרחים מפייס - מועמדים רבים כדי שתבחר מביניהם את אהובה החדש.
נותר לנו רק לתקן עובדה אחת בפירוש השיר. על-פי מילות הפתיחה של הבית השני, "הן תבין", זיהינו שבבית הזה אשה פונה אל גבר. אך שגינו אם סברנו שגבר זה הוא הנמען לדבריה. איתו אין לה קשר, לא נותר בה שום רגש כלפיו, וגם אין היא מרגישה צורך להצדיק את מעשיה בפניו. כאמור, הפעילה כאן רחל פעם נוספת תחבולה רטורית. למראית עין פונה האישה אל הגבר שנטש אותה וכמו מצטדקת על כך שהפסיקה להתאבל עליו, אך למעשה היא מדברת אל נפשה ומשכנעת את עצמה שהחלטתה להיפתח בפני אהבה נוספת היא נכונה ומוצדקת.
בהיגיון היא מעמידה זה מול זה שני מצבים - זה שבו הייתה נתונה עד כה, כאשר התעקשה על זכר פרח אחד שכמש בסתיו, וזה שמציעים לה החיים כעת: לבחור מזֵר פרחים רעננים המוגש לה בחיוך ובפיוס למו חלונה את הפרח האחד לאהבתה החדשה. ההיגיון אומר כי עדיף להיענות לזֵר המורכב מפרחים החיים בהווה, מאשר לבַכּוֹת פרח אחד שכמש זה מכבר.
המסקנה האופטימית שביטאה המשוררת רחל בשיר מעלה את השאלה (ולאו-דווקא רק ביחס לאהבות שכמשו במהלך חיינו): מהו הפרח הנובל האחד שמוצדק להתאבל עליו בעקשנות המכבידה על הלב כהר, בעוד החיים מגישים לנו בפיוס ובחיוך זֵר פרחים ענקי למו חלוננו, כדי לבחור מתוכו פרח חדש ומלא חִיוּת להמשך חיינו?
- מסה זו היא פרק נוסף מהסדרה "טעימות משירת הנשים העברית". הפרקים הקודמים של הסדרה עסקו בשיריהן של לאה גולדברג, זלדה, דליה רביקוביץ ויונה וולך.
