הכרה של האו"ם בהכרזת עצמאות פלשתינית - תרחיש ריאלי או איום סרק?

אך עד שכך יקרה, אם יקרה, מותר לתהות מדוע הפלשתינים והערבים לא פנו לאו"ם עד היום. ובכן, אחת הסיבות היא שהפלשתינים עצמם לא יודעים מה הם רוצים. ליתר דיוק, לא יודעים אילו גבולות לדרוש. ההנחה בישראל היא שהפלשתינים ידרשו הכרה בקווי 67' כגבולות מדינתם, אלא שגבולות מצומצמים שכאלה הם בעיה עבור הנרטיב הפלשתיני. בראייתם הם זכאים לפחות לגבולות 47', שלא לומר לכל ארץ ישראל. אם כך, כיצד יבקשו הנצחה בינלאומית לגבולות הסותרים את דרישות המינימום שלהם עצמם? ב-99', מספר גולד, דרש המשקיף הפלשתיני שהאו"ם יכיר בגבולות 47' כתחום המדינה הפלשתינית. ללמדך שהדילמה הפלשתינית אינה תיאורטית כלל ועיקר. סוגיית הגבולות היא אכן הנעלם הגדול בכל מה שנוגע לפנייה פלשתינית עתידית לאו"ם, אם תהיה כזו. המרואיינים הגלויים והסמויים לכתבה זו נחלקו בדעתם מי הסמכות שאמורה להכיר בגבולות מדינה - האם זו העצרת הכללית (כנראה שלא), מועצת הביטחון (ייתכן) או מדינות העולם באופן בילטרלי מול המדינה הפלשתינית (האפשרות הסבירה ביותר), אם תקום. פרופ' שלו, כיום נשיאת המועצה האקדמית של הקריה האקדמית אונו, מעריכה שהתרחיש הסביר הוא פנייה של הפלשתינים לאו"ם לצורך הכרה בגבולות 67'. באותה נימה היא מדגישה: "אתה יודע למי ניתנה הנבואה ואנו עוד לא שם. כרגע גם הרשות הפלשתינית מעוניינת בתהליך אבל זו חרב מתהפכת". ואכן, בכל מה שקשור לאו"ם רב הנסתר על הנגלה. בקרב כל הנוגעים בדבר בישראל יש אומנם הסכמה כללית שלא רצוי להעביר את זירת העימות עם הפלשתינים למגרש של באן קי-מון. עם זאת, מעבר לפחדים כלליים, אין איש שיודע לומר בוודאות שלישראל ייגרמו נזקים קונקרטיים כתוצאה מהתפנית. המצב כיום הוא לא נעים. הוא כנראה יהיה נעים עוד פחות אם האו"ם יתערב. ועדיין, יחסים בינלאומיים, עם ישראל ובכלל, הם בראש ובראשונה אינטרסים. לישראל שיתופי פעולה הדוקים עם עשרות מדינות בעולם. היא נחשבת למעצמה טכנולוגית וצבאית ולפלא כלכלי. האיחוד האירופי, למשל, זה שתוקע את ישראל בעניין הפלשתיני, משקיע כאן מיליארדים במו"פ (מחקר ופיתוח), יותר מאשר כל מדינה אחרת מחוץ לאיחוד, כיוון שהכיר בכך שהמחקר הישראלי מתקדם יותר מאשר ביבשת האירופית (מי שלא מאמין מוזמן לבדוק את הנתונים). לא במקרה מתעניין ה-OECD בתקציב הדו-שנתי, ולא במקרה מוכתר סטנלי פישר בתארים נחשקים. מדינות העולם המקיימות קשרים עם ישראל (ומדובר ברובן המכריע) עושות זאת לטובתן שלהן. כמובן שגם ישראל מרוויחה, אך אותן ממשלות לא ימהרו לוותר על מה שהן יכולות לקבל מישראל רק בגלל העניין הפלשתיני. שוב, אין זה אומר שיעמדו לצדנו אלא שיש שני צדדים למטבע. הנה דוגמה מהעבר הקרוב. דוח גולדסטון המפורסם, זה שניסה לקעקע את יכולת ההגנה העצמית של ישראל, נקבר לפחות כרגע בביורוקרטיה של האו"ם. הפלשתינים והערבים אומנם קידמו אותו במרץ אך בסופו של דבר התעייפו. ישראל מצדה גייסה את מה שמוגדר במקומותינו 'הרוב המוסרי' נגדו. מספר לא קטן של דמוקרטיות, בכלל זה באירופה המערבית והמזרחית, שתמכו בישראל ועתידות לעשות כך גם בהקשרים אחרים - גם אם אינן מסכימות עם ישראל בסוגיה הפלשתינית - תהיה לעמדתן השפעה מכרעת אם העניין יגיע לאו"ם. מדובר על מדינות כמו איטליה, צ'כיה, פולין (בהנהגה הקודמת), בריטניה, צרפת, יוון, קנדה וכמובן ארה"ב. כולן ידידות של ישראל ויש להן השפעה על התהליכים באו"ם ובקהילייה הבינלאומית, מעבר למספר האצבעות של שגריריהן בעצרת. אין זה אומר שהן מסכימות עם ישראל בעניין הפלשתיני, אלא שתהיה להן אוזן קשבת לטענותיה אם וכאשר יגיע הרגע. מעבר לכך, היכולת ליצור פיצול בגוש האירופי תשפיע גם היא על התצורה הסופית של ההחלטה. ויש עניין נוסף, אולי החשוב ביותר, בכל הנוגע לאופציית האו"ם, והוא התגובות מבית. לדיפלומטים ישראלים הבקיאים בנפתולי האו"ם אין ספק שההצהרות הפלשתיניות נועדו לבדוק את טמפרטורות המים. עבאס, עריקאת, שעת' ואחרים משחררים בלונים כדי לבדוק מה אומרים בעולם, ובעיקר כיצד מגיבים בישראל. הם מפריחים את האיומים כדי להלחיץ את הצד הישראלי, הן בדעת הקהל והן בדרג המדיני, כחלק מלוחמה פסיכולוגית קבועה. בישראל מבינים זאת. אחרי הכול, מציינים במערכת המדינית הישראלית, עובדה היא שחרף איומים שנמשכים שנים הפלשתינים לא פנו לאו"ם. הם כנראה מבינים שלפחות כרגע הנזק מבחינתם גדול מן התועלת.

כשפורטים לפרוטות את הכותרות נוסח 'האו"ם יחליט' נראה שהתמודדות מול הפלשתינים באו"ם היא אכן מצב לא רצוי לישראל. גם ד"ר דורי גולד, שגרירנו באו"ם בסוף שנות ה-90, סבור כך. "חשוב שישראל תוציא את האו"ם מהתהליכים הללו ותמנע מצב שהאו"ם הופך לגורם אילוץ עבור הדרג המדיני בישראל. ללא ספק זהו שדה קרב הרבה יותר קשה לישראל. הגוש הערבי יכול ליזום כל מיני מהלכים לגבי נוכחות צה"ל והיישובים היהודיים שיהיו מאוד לא נוחים לנו ויפגעו באינטרסים חיוניים. בנוסף, בתהליכים באו"ם יש לעתים קרובות דינמיקה של הסלמה. ההחלטה הראשונית מתקבלת בקונצנזוס והיא מרוככת יחסית, אך ככל שהתהליך מתקדם הוא הופך לקיצוני יותר". יחד עם זאת, גם לדעת ד"ר גולד ואחרים שמכירים לעומק את הבניין הגבוה במנהטן, לחלוטין לא מדובר בקרב אבוד. בחריש עמוק, במאבק דיפלומטי חכם, ישראל תוכל למזער נזקים. בתנאים מסוימים, וצריך לומר זאת בזהירות, יש סיכוי שאפילו תצא כשידה על העליונה. כלומר, לא שהאו"ם יכיר ביו"ש ובמזרח ירושלים כשייכים לישראל, אלא שהעניין הפלשתיני ייתקע בביורוקרטיה של האו"ם, לא לפה ולא לשם, והמצב הנוכחי יתקבע. הסיכויים לתוצאה כזו אינם גבוהים. יכולה להיות גם תוצאת ביניים אחרת, אולי שלילית מבחינת ישראל, אך כזו שאינה שונה מהותית מהמצב הבינלאומי הנוכחי, שגם היום כבר אינו נוח. דווקא בגלל הצביעות והפוליטיקה הבינלאומית המלוכלכת, התהליכים באו"ם הם בגדר ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ראשית ישנן הביורוקרטיה והמשפטיזציה של האו"ם. אלה מהוות עולם בפני עצמו. והיה אם יחליטו הפלשתינים לפנות לאו"ם ולבקש את הכרתו במדינתם, תגיע הבקשה לעצרת האו"ם. שם אומנם יקל על הערבים להשיג רוב גדול, אך גם הם לא ישיגו בקלות את 180 המדינות - המספר הנחוץ להחלטות מסוג זה. מעמדם באו"ם משופר מזה של ישראל, אך גם הם יצטרכו להזיע. בנוסף, החלטות העצרת הכללית הן הצהרתיות ונטולות שיניים. לא יהיה נעים כמובן לעמוד כמעט לבד מול כל העולם, ואסור לזלזל בכך, אך קשה לראות מה תהיה ההשלכה המעשית של החלטה דקלרטיבית על היומיום באזורנו. האפשרות האחרת כאמור היא לפנות למועצת הביטחון. כאן יש חשיבות דרמטית לשאלות מי יהיו חברות מועצת הביטחון ומי תהיה נשיאת המועצה בתקופה שבה תונח הסוגיה על השולחן. שאלת השאלות היא כמובן מה תאמר ארה"ב. וטו אמריקני יסייע לישראל, אם כי אינו סוף פסוק. מנגד, ישיבה על הגדר מצד ממשל אובמה תהפוך את הזירה למסובכת בהרבה. אבל גם בלי אמריקה יש פרמטרים שיכולים לשחק לטובת ישראל. למשל, הנוסח. חכמת החיים המצטברת לימדה את הנציגים הישראלים שגם בהחלטות רעות אפשר להכניס שיפורים, שכן הדינמיקה הבינלאומית היא כזו שככל שנוסח ההחלטה קיצוני יותר כך הקונצנזוס לגביה קטן יותר. מנגד, אם יוזמי ההחלטה מעוניינים ברוב משמעותי הם חייבים למתן את הנוסח, כלומר להעביר החלטה נוחה יותר מבחינת ישראל. יש סיבות לחשוב שכך יקרה גם בעניין הפלשתיני, שכן ברגע האמת יהיו לא מעט מדינות שיחשבו פעמיים ושלוש האם לתמוך בהכרזת עצמאות חד-צדדית של ישות הנמצאת בעימות עם המדינה שממנה היא מבקשת להתנתק. למשל ספרד. אביגדור ליברמן ספג קיתונות לעג מהתקשורת הישראלית על הדברים שאמר לשרי החוץ של צרפת ושל ספרד. הסגנון שלו אולי לא היה דיפלומטי, אך הוא ודאי נגע בנקודה רגישה ואמיתית, במיוחד עבור עמיתו הספרדי מורטינוס. בצפון ספרד (ובמידה מוגבלת בדרום צרפת) נאבקים הבאסקים להשיג עצמאות כבר עשרות שנים. הטרור באזור (שפעם נעשה בתיאום עם אש"ף) עולה ויורד חליפות בסכסוך שלאיש כבר אין כוח להתעניין בו. בשל העניין הבאסקי נמנעה מדריד מלהכיר בהכרזת העצמאות החד-צדדית של קוסובו לפני כמה שנים. גם בהקשר הפלשתיני היא תיקח בחשבון את השיקול הזה. ספרד אינה היחידה. רוסיה טרודה בבעיה דומה עם הצ'צ'נים וגם היא לא הכירה בקוסובו. הודו במצב דומה עם קשמיר, סין מול טייוואן וטיבט, וכן הלאה. אז נכון שבנאומים פומביים לא תשמעו לעולם את הלבטים הללו, אך בחדרי חדרים הם נלקחים בחשבון, ועוד איך. דורי גולד נעזר בהם כשגריר באחת ההזדמנויות. "ב-1999 הפלשתינים ביקשו מהאו"ם לא לאשר את כתב ההאמנה של ישראל אם הוא כולל הכרה באחריות על יהודה ושומרון. במזכירות האו"ם החלו לבחון ברצינות את העניין. יזמתי פנייה למדינות שיש להן סכסוכי גבול. בין היתר שוחחתי עם השגריר ההודי באותה עת ואמרתי לו: 'אם אתם תומכים בבקשה הזאת של הפלשתינים, מחר ינהגו הקשמירים כמותם וידרשו לפסול את כתב ההאמנה שלכם'. הוא שמע, חשב ופעל מול השגריר הפלשתיני להורדת העניין. זו דוגמה למה שישראל יכולה וצריכה לעשות אם הפלשתינים יפנו לאו"ם. צריך להיערך לפעולה בינלאומית רחבת היקף שפונה למדינות שיש להן חשש מתנועות בדלניות השואפות להיפרד ממדינות האם. ישראל צריכה לשכנע אותן שפעולה חד-צדדית כמו הכרזה על מדינה היא תקדים העומד בניגוד לרצון הקהילייה הבינלאומית, השואפת לפתור סכסוכים באמצעות משא-ומתן. מהלך כזה פירושו גם ערעור על הסדר הבינלאומי. יש מדינות באפריקה העשויות להתפרק לשבטים אם האו"ם יכיר בכל תביעת עצמאות באופן חד-צדדי". ואכן, החד-צדדיות היא שיקול מכריע. החלטה פלשתינית לנטוש את המשא-ומתן, מסביר גולד, עומדת בסתירה גם להסכמי אוסלו. "עד היום, חרף כל העימות והקשיים, ההסכמים עדיין מוכרים על-ידי שני הצדדים ואיש לא ביטל אותם. הפלשתינים מבינים שפנייה לאו"ם פירושה הפרת ההסכמים והם לא ימהרו לעשות זאת". כנראה שגם בשל כך בצד הישראלי לא לוקחים ברצינות את האיומים הפלשתינים לבנאם את הסכסוך. בניגוד לדרג המקצועי שמאוד מוטרד מפנייה פלשתינית לאו"ם, הדרג המדיני דהיום סבור שמדובר באיומים שלא יֵצא מהם דבר. לו היו הפלשתינים מאמינים שהמוסדות הבינלאומיים יושיעו אותם, סבורים בירושלים, הם היו פונים אליהם בעבר. זו ההערכה ולה מתווספים איומים חרישיים על צעדים חד-צדדיים של ישראל במקרה של החלטות חד-צדדיות של האו"ם. אחד הרעיונות הוא סיפוח גושי ההתנחלויות ואתרים אסטרטגיים לישראל.

"האיש הזה הוא לא צורר ולא חוסיין", מדגישה גבריאלה שלו. היא מתכוונת כמובן לברק אובמה. אובמה וממשלו אולי לא אוהבים את נתניהו ואת עמדותיו, אך חוסר הסימפתיה הזה לא החליש ולו במעט את מידת התמיכה שמקבלת המשלחת הישראלית מזו האמריקנית באו"ם. "זה לא נכון שדברים השתנו בין ממשל בוש לממשל אובמה", אומרת שלו. "היו צרימות בעבר, והן הורגשו כבר בשלהי כהונת בוש. אני ראיתי את המשלחת הנוכחית בפעולה, ואין לנו ידידים גדולים מהם בבניין האו"ם, עד לדברים הקטנים ביותר. התמיכה הזאת כוללת כמובן את שגרירתם לאו"ם, סוזן רייס". אובמה, מסבירה שלו, שינה את גישתה הכוללת של ארצות הברית לאו"ם. בשונה מבוש שניסה לכרסם בכוח הארגון (ארה"ב צברה חובות של מיליארדים לארגון בתקופתו) אובמה תומך בשיתוף פעולה איתו. "לקו הזה יש גם השפעה על ישראל, אך בכל מה שקשור אלינו שיתוף הפעולה הוא מצוין", מסבירה השגרירה לשעבר. גם אם כיום אמריקה לצדנו, יש במערכת המדינית מי שסבורים שהמשולש אובמה-נתניהו-או"ם הוא למעשה המשחק האמיתי שמתנהל במערכת המדינית, בעיקר מצדו של ראש הממשלה. התעלומה המרכזית בהקשר הזה היא מה יעשה אובמה במקרה שהפלשתינים יפנו לאו"ם - האם יטיל וטו, או שמא, בשל אהדתו לעניינם, יפקיר את ישראל לגורלה? פרסומי עבר בעיתונות בנושא זה, שטענו שאובמה לא יטיל וטו, באו ממקורות ערביים ועל כן מהימנותם מוטלת בספק. מנגד, גם גורמים במערכת הישראלית לא יודעים להשיב תשובה ברורה. יש הטוענים שביבי ביקש הבטחה לווטו עתידי ואובמה סירב. אחרים טוענים שדווקא נמסרה התחייבות כזו לפני חודשים אחדים. למען האמת, לא בטוח שהבטחות העבר הן החשובות, השאלה היא מאיזו עמדה ובאיזו אווירה יתחיל הדיון במוסדות האו"ם, אם וכאשר. אם נתניהו ייתפס בעולם ובארה"ב כמי שטרפד את המשא-ומתן, ייווצרו לאובמה תנאי שדה נוחים יותר להתחמק מווטו. ביבי אשם, זב"שו, יוכל לטעון. מאידך-גיסא, אם נתניהו יצליח לגלגל על הפלשתינים את אשמת פיצוץ השיחות, אובמה ייאלץ לתמוך בו גם אם אינו רוצה בכך. זה בעצם המשחק. Blame Game.

התגובה האינסטינקטיבית בישראל למשמע ההפחדות הללו היא משהו בנוסח 'רק לא האו"ם'. או כפי שאומרת ל'מקור ראשון' פרופ' גבריאלה שלו, שגרירתנו באו"ם עד לא מכבר, "יש במוסדות האו"ם רוב אוטומטי נגדנו המורכב ממדינות ערב, ממדינות מוסלמיות ומאלה הקרויות בלתי מזדהות, שהן בעיקר מדינות אפריקה. אם התהליך המדיני יקרוס, בהחלט ייתכן שהגוש הערבי ירוץ עם זה (בקשת הכרה פלשתינית חד-צדדית, א"כ) קדימה, ואם זה יגיע לעצרת אי-אפשר יהיה לעצור את התהליך. דבר כזה יהיה מאוד מסוכן וימרר את חיינו. תהיה לכך השפעה פסיכולוגית ובינלאומית. מבחינת המשפט הבינלאומי החלטות ברוח זו יהפכו אותנו למדינה כובשת. זה גם יהפוך את האו"ם ומוסדותיו מגוף שחיים איתו לגוף שמאוד עוין אותנו. בטווח הרחוק זה ישפיע בכל תחום ויהיה מסוכן מאוד מבחינתנו. אם יכירו בהם יהיו להם שגרירים בכל המדינות, פלשתין תהיה חברה במועצת הביטחון, וכדומה. זה דבר שאנו לא רוצים להגיע אליו". התחזית הפסימית של שלו משקפת את הדעה הרווחת במערך הדיפלומטי בישראל. התרחיש החמור ביותר הוא קבלת החלטה במועצת הביטחון הקוראת לישראל לבצע צעדים מסוימים. אי-ביצועם יהפוך את ישראל למדינה המפֵרה החלטות מועצה - מעמד שללא ספק כדאי להימנע ממנו. הסבירות שיתפתח תסריט כה קיצוני אומנם נמוכה, שכן חרף המתיחות עם ארה"ב ספק אם זו תפנה עורף לישראל (הרחבה בהמשך). ועדיין, בשל הרוב האוטומטי, בכל רגע שירצו סלולה לפני הפלשתינים הדרך לנטוש את המשא-ומתן ולבקש ממוסדות האו"ם להכיר במדינתם. כיוון שישראל היא מדינה מנודה באו"ם, קלושים סיכוייה לבלום את התהליך. זהו הצל המוטל כל העת על התהליך המדיני. אלא שמתבקש לבדוק אם השד נורא כל כך. האם נטישת ערוצי המשא-ומתן עם הפלשתינים והחלפתם בהתכתשות במוסדות הבינלאומיים אכן טומנת בחובה כישלון בטוח לישראל, או שמא, כמו בתחומים אחרים, אנו מבהילים את עצמנו מעבר לנדרש?