לא פחות משנשקפת לישראל סכנה מבחוץ, היא אורבת לה מבפנים. סכנה שכזו מגיחה מתוככי הימין והשמאל הקיצוני, כל אחד בדרכו שלו.
שני הקצוות עושים כל שלאל-ידם כדי למנוע השגתו של פתרון מתון ומאוזן, שיתקבל על דעת שני הצדדים. פעילותם מתמקדת בלב-ליבו של הסכסוך הערבי-ישראלי, סביב הקמתה של מדינה פלשתינית. לצורך העניין משקיע כל צד מאמצים בלתי-נלאים כדי לטרפד את הממשלה מלהגיע לאיזשהו "מודוס ויוונדי", שיתקבל על דעת כולם.
את הימין הקיצוני מובילה ומנחה, בגאווה רבה, "ישראל ביתנו", בראשותו של אביגדור ליברמן, כשאחריה נשרכים "האיחוד הלאומי", בהנהגתו של אריה אלדד, עם שובל-ספיח של "חזית יהודית לאומית", עם איתמר בן-גביר, ברוך מרזל ומיכאל בן-ארי, ממשיכי דרכה של תנועת "כך", שהוצאה אל מחוץ לחוק, ו"נאמני הר הבית", בראשות גרשון סלומון.
טרפוד הסכם
כולם מטילים ספקות בעצם אפשרות השגתו של שלום ישראלי-ערבי בתקופה הנראית לעין ומעדיפים את הסטטוס-קוו של לא-שלום-לא-מלחמה, שאינו מחייב ויתור על שטחים. למעשה, הם שוללים כל הסכם עם הצד השני, שרק יגבה, לדעתם, מחיר יקר מדי לישראל. לא מעטים מהם דוגלים, בפה מלא, בטרנספר ערבי אל מחוץ לגבולות הקיימים ומתנגדים, בכל תוקף, להקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית לצידה של מדינה יהודית. הם גם אלה שיזמו את חוק הנאמנות האזרחית, כדי להצר בכך את צעדיהם של הערבים, לבל יאיימו על הרוב היהודי ביום מן הימים.
מנגד בולטת פעילותו של השמאל הקיצוני, דוגמת "בצלם", "גוש שלום", וכל אותם ארגונים תמהוניים למען זכויות האדם, שמתנגדים לפעילותו של צה"ל בשטחים, ששוללים מכל וכל את ההתנחלויות ושנאבקים על זכויותיהם של הפלשתינים בעזה, עדי כדי עימות עם חיילי צה"ל, כשהם מגדילים עשות במשטים שהם מארגנים חדשות לבקרים.
לצורך העניין לא בוחלים שני הקצוות לקיים גם הפגנות פרובוקטיביות, המחייבות התערבות צבאית, של יהודים כנגד יהודים, ושבין היתר מוציאות את דיבת הארץ רעה בעיני מדינות העולם ומזיקות לשמה הטוב בעולם הרחב.
