לאחרונה יצא לאור הספר "קירוב לבבות", שלווה בתשדירי פרסום ברדיו, ולא בכדי: מדובר ברומן שבא להציב על סדר היום שלנו את הנכבה של יוצאי ארצות האיסלאם. הכותבת, פרופ' עדה אהרוני, סופרת חוקרת ומשוררת, אינה מסתירה את המגמה הרעיונית הנושבת בין השורות: מעט מדי נעשה על-ידי הדרג הפוליטי לשים על השולחן גם את שאלת הנכבה של יוצאי ארצות ערב, כמשקל נגד לטענה של הפלשתינים לנכבה שלהם בשנת תש"ח עם הקמת מדינת ישראל.
חובה לציין בפתח הדברים, שעדה קנתה את שמה קודם כל כחוקרת יצירתו של חתן פרס נובל סול בלו, וכך היא ידועה בכל העולם הספרותי. עדה חוקרת את סול בלו זה עשרות שנים, וגם בבואו לארץ לפני מספר שנים, הייתה זו היא שקיבלה את פניו וראיינה אותו ראיון מעמיק ומרתק. סול בלו זכה בפרס נובל לספרות ב-1976, ומאז זכה לתהילה עד יום מותו. הוא נחשב בעיני מבקרי הספרות אחד מגדולי הסופרים האמריקנים. במחקריה, עדה עוקבת ביצירות בלו אחר קולו הפנימי, שהוא בעיניה קול הומני ורוחני. אבל מעבר להיותה חוקרת ספרות, יש בה כשרונות רנסנסיים: היא גם משוררת, גם פרוזאיקונית, גם כותבת ביוגרפיות וגם כותבת ספרי ילדים.
הספר החדש על המדוכה הוא
"קירוב לבבות" [ראה תמונה מטה]. לאחרונה הושמעה סדרת תשדירי פרסומת ברדיו על ספר זה, ושם חזר ונשנה המשפט הבא:
"איך ייתכן שהכל יודעים על מנוסתם של הפלשתינים מישראל, ואיש אינו יודע דבר על גירושם של כמיליון יהודים מארצות ערב במחצית המאה ה-20? מדוע לא קם אף מנהיג אחד בעולם להתריס נגד הריסת קהילתנו במצרים, בת יותר מאלפיים שנה, והחרמת כל רכושנו? בגלל היותנו יהודים? האם מניחים הם שאנו רגילים להיעקר משורש בכל דור ודור ולהינשל מכל אשר לנו? האם מניחים הם שהדבר כבר טבוע בדמנו ולפיכך אינו כואב עוד?"
כך שודר ברדיו, ואכן זו השאלה הטורדת את מנוחתה של עדה אהרוני בשנים האחרונות. היא מנהלת מאבק מתמיד גם באמצעות אמצעי התקשורת וגם בפניותיה למערכת החינוך, לתת דגש לנכבה של יהודי ארצות ערב, בשנים של הקמת המדינה, של מלחמת השחרור ולאחריה. היא תובעת בכל מקום צדק היסטורי, וקיזוז טענות הנכבה של יהודי ערב מול טענות הנכבה של הפלשתינים כאן.
בספרה "קירוב לבבות" היא מגוללת סיפור אהבה מרגש בין אודרי, פעילה בתנועת מכבי במצרים ובין רובי, שהוא ניצול שואה. האהבה שזורה בסיפור ההתרחשויות של הסערה הגדולה שהובילה ליציאת מצרים השנייה ועקירה של הקהילה הקדומה של היהודים ממצרים, בדרך לארץ ישראל, למדינה היהודית המתחדשת. מתוארים בספר ייסורי הפרידה מגולה ששימשה בית ליהודים, ויש עצב שיחסי ההרמוניה שנרקמו בין יהודים לגויים באים לקיצם. תקווה מפעמת בלב כולם, שבבוא השלום יתחדשו יחסי שכנות אלה. הקשר בין אודרי לרובי מעצים את תחושת הגורל היהודי המשותף, ואת חוויית היסוד של דורנו: קיבוץ גלויות וחזרה לחיים יהודיים של מדינה וריבונות על גורלך.
וכך כתוב בספר:
- "הגיע שלב אריזת המזוודות. אבא אמר שמותר לכל אחד לקחת רק מזוודה קטנה אחת. זה נראה לי מוזר - כשנסענו כל שנה בקיץ לנופש באלכסנדריה, לקחנו לפחות שתי מזוודות לכל אחד. התחלתי לארוז את המזוודה שלי. רציתי לקחת את כל הדברים האהובים עליי, בעיקר את הספרים והאלבומים שהחבאתי מתחת למיטה, וכמובן את אמילי [הבובה - ב.ח]. שמתי ראשון את אלבום התמונות במזוודה וזה תפס כמעט את כל המקום. "אי-אפשר לקחת את התמונות חמודה", אמרה אמא, "אנחנו צריכים לקחת רק מה שחיוני לנו בארץ החדשה". נפרדתי מחברותיי והלכתי להיפרד מבאהייה, שכנתי המוסלמית בת גילי. כשצלצלתי בדלת והיא פתחה אותה, השתוממתי לראות שהיא לובשת את הסינר היפה והאדום שלי, שאמא רקמה עליו את שמי! 'עכשיו היא תהיה אני?' שאלתי את עצמי. 'ומי אני אהיה? היא תישאר כאן עם הצעצועים והסינר שלי, ומה יהיה איתי?" חשתי אבודה. פתאום אני נקרעת מכל היקר והמוכר לי, אני לא נחשבת יותר, הרגשתי שזהותי נמחקת..." (עמ' 121)
מתוארת בספר גם תקופת העלייה לארץ וההתאקלמות בה. מתואר המשבר וקשיי המעבר התרבותי, והכל בעין אוהבת וברוח של פיוס. היסוד הזה של תקווה נרמז גם בשמו של הספר: "קירוב לבבות".
יש תחושת פיוס גם לגבי השורשים בקהילת המוצא, תחושה של שורשים כפולים, למרות השיבה לארץ המולדת. ויש גם פיוס עם משבר הקליטה בארץ החדשה ישנה. ובתוך תחושת הפיוס הזאת מנקרת השאלה של הנכבה היהודית שלא זכתה להכרה בתודעה הישראלית.
