עד היום משמש השיר "התקווה" כהמנון הרשמי של ישראל. שיר זה נכתב בסוף המאה התשע עשרה. מובעות בו יפה מחשבותיהם ורגשותיהם של יהודים במזרח אירופה, שלא טוב היה להם בארצות מגוריהם. חלק מהם קיוו להגיע לארץ שהזכירוה השכם והערב בתפילותיהם, היא ארץ ישראל הכבושה בידי השולטן. יהודים ציונים החלו לשיר אותו בקונגרסים הציוניים מ-1901 ואילך, ובשנת 1933 התקבל רשמית להמנון ההסתדרות הציונית. אבל בשביל החברה הישראלית בימינו, במדינה החֲברה בארגון האומות המאוחדות ומייצגת את כל אזרחיה ולא של שום אדם שאינו ישראלי - השיר "התקווה" הוא בעל תוכן אנכרוניסטי מובהק. התקווה "לשוב לארץ אבותינו" (בנוסח הישן) עלולה להתפרש כמשאלה לקבל דרכון זר של אחת מארצות אירופה. התקווה "להיות עם חופשי בארצנו" תלושה מן המציאות. היא התאימה למשאלות לבם של יהודי מזרח אירופה תחת שלטון הצאר הרוסי. לישראל כמדינה היא זרה, ולאזרחיה כפרטים היא זרה. ההמנון הזה מתרכז בבעיות היהודים שם מלפני מאה שנים ויותר, וישראלי שאינו יהודי אינו יכול להיות שותף למה שמובע בו. המנון של מדינה ראוי שיביע את העקרונות הבסיסיים של המדינה ואת התקוות של אזרחיה. עם היווסדה של ישראל השתנו התנאים הבסיסיים של כל יושביה. מגילת העצמאות הביעה תוכנית הוגנת ומתאימה למדינה הנוסדת באמצע המאה העשרים, על בסיס עקרונות השוויון והשלום שנחקקו בהכרזות המשותפות של האומות המאוחדות. עקרונות של שוויון, של כבוד הדדי, של מניעת מלחמות והסדרת המחלוקות בין המדינות לא בדרכי מלחמה. גם אם עקרונות אלה אינם מתממשים ובוודאי לא תמיד - המנון של מדינה ראוי שיישא אותם על נס. אבל ההמנון הנוכחי הישן רחוק מאוד מן העקרונות האלה. אין בו כל איתות לשאלה המרכזית של העולם בימינו - השוויון בין בני האדם שעל כולם נאמר שנבראו בצלם אלוהים. אין בהמנון הזה שום הבטחה לשוויון; שום הבטחה למניעת קיפוח מכאן ולאיסור זכויות-יתר מכאן; אין בו שום הבטחה לכבד כל אזרח באשר הוא אזרח; אין בו אפילו תפילה לשלום שכל אזרחי ישראל מבקשים אותו. כאשר חלים שינויים מדיניים רבי-עוצמה במעמד החברה במדינה - משנות מדינות את המנוניהן המסורתיים. מה גם שההמנון הנוכחי השתלט עלינו פשוט מתוך אינרציה לא מוצדקת, מתוך שיתוק וחוסר כוח להחליט עקב קשיי קואליציה רגילים. כדי שאזרחי המדינה ירגישו שההמנון שייך להם, ויראו עצמם כבני הלאום שהכריז על עצמאותו, מן הראוי לתת לכך ביטוי בהמנון הלאומי. לא מתאים לנו המנון של תנועה יהודית נושנה ממזרח אירופה, המביטה כביכול מזרחה ושואפת להקמת איזה "בית לאומי" או אוטונומיה בציון. יש לבחור בשיר חדש בתור המנון, שיר שיבטא את מעמדנו ושאיפותינו. העלאת הצעות להמנון חדש עשויה לעודד התנערות רעיונית ורענון תפיסת המציאות הרופסת שלנו. חוקי ההפרדה בין יהודים ולא-יהודים, והמעשים הגזעניים הנובעים מהם, וכנגדם ההתנגדות הקשה שהם מעוררים, מובילים את החברה שלנו לשסע של אובדן דרך. מַשליטי היהדות מזה ורודפי השלום מזה עומדים מול שוקת שבורה. לא בידי אלה ולא בידי אלה אין שום פתרון לבעיות חיינו. אם הישראלים יוסיפו להחשיב בעיקר את המוצא האתני שלהם ו/או את הדת שהם לכאורה שייכים אליה, אם יימנעו מברית עם כל השותפים איתם ביחידה מדינית אחת - "הסכסוך" יימשך עד הרס מוחלט. בשיר המלווה מאמר זה [ראה מטה] מוצעים עקרונות אחרים: המוצא והדת לא יפריעו לגיבוש האזרחים כולם לחברה מדינית אחת, ששורר בה שוויון מלא בחיים ובחוק, ששורר בה כבוד הדדי, שפעולותיה הן פעולות לטובת הכלל, בלי קיפוחים ובלי נטילת זכויות-יתר. נתניהו, ליברמן, ישי או ביילין אינם רוצים לחיות עם מי שאינו יהודי, וההבדלים בין זה לזה מחווירים לעומת הצד המשותף לכולם: הרדיפה אחרי "חיים לחוד" וויתור על רעיון "עם ככל העמים". התקווה היא שהחברה שלנו לא תיהרס אלא תשתנה, שמי שלימדוהו שהעיקר "לא להתערב בגויים" - ימצא כוח בנפשו לחשוב עצמו בראש ובראשונה בן הארץ שלנו; יחדל מלהיות שייך נפשית מעל לכל לעדה היהודית המתבדלת, שלא איכפת לה איפה מתגוררים השייכים לה, ושרואה עצמה נעלה על כל זולתה; שיפקח עיניו לראות שיש איתו עוד בני אדם וראוי לכוון את כולם לחיים משותפים. השיר שלפניכם מביע את עיקרי האמונה האנושית, הפשוטה, במציאות נכספת של בני אדם הגרים בארץ אחת, ומבקשים שבארץ הזאת תתגבש בשלום החברה הקיימת, בלי אידיאות של גופי חוץ חובקי עולם, הנלחמים ביניהם כשבינתיים אנחנו נשחטים. אנא קיראו את השיר.