חלפו 81 שנים לטבח בחברון, במאורעות תרפ"ט. לא במקרה נוהגים מנהיגים ציוניים לצרף את מאורעות תרפ"ט אל ההיסטוריה האומללה של מכות שניחתו על היהודים במשך אלפי שנים. "החזון הציוני" מחייב את השימוש בדם יהודים שפוך, כדי לתת הצדקה לקיומה של מדינה ציונית, אשר הקשר בינה לבין יהדות מקרי בהחלט. כולם, מימין ומשמאל, הנמצאים בחיק החם של "הקונצנזוס הלאומי", אוהבים להורות באצבע על הדם היהודי שנשפך (ועוד יישפך, רחמנא לצלן...) כעדות מדוע יש להמשיך לתמוך בקיומה של מדינת אפרטהייד, עם "חוק שבות" גזעני. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עומד בראש מחנה שצריך לעשות חשבון-נפש היסטורי בנושא. להמון הערבי שפרע ביהודי חברון (וגם בצפת, בטבריה, בירושלים, ביפו ובשאר חלקי הארץ) לא הייתה מסורת של שנאת יהודים על "הכנת מצות מדם נוצרים", "הריגתו של ישו", או סתם אנטישמיות בגלל הצלחתם הכלכלית של היהודים. שום משטר גם לא עמד וכיוון את פורעי חברון לפגוע ביהודים. שורש הסכסוך נעוץ אומנם כבר בסוף המאה ה-19, עם תחילתו של מפעל ההתנחלות הציונית, אך את הגפרור להצתת אירועי חברון סיפקו אבותיו ומוריו הרוחניים של נתניהו, תשעה ימים קודם לכן. בתשעה באב תרפ"ט, ביום שבו מיליוני יהודים ברחבי העולם צמו על חורבן בית המקדש, נערכה ברחבת הכותל המערבי הפגנה פרובוקטיבית, לכאורה "להגנת הכותל", שרבים ממשתתפיה השתייכו לבית"ר. בניגוד למוסכם הניפו המפגינים דגל כחול-לבן. יהודי ארץ ישראל דאז, ובראשם יהודי חברון - שומרי תורה ומצוות תמימים - שילמו בדמם את מחיר הפרובוקציה הזאת. אך בכך לא נסגר מעגל הפורענות שיזמה בית"ר, שם הוא רק נפתח. מאז הפכו אנשי התנועה לסמן ימני של פרובוקציות בתנועה הציונית. לא במקרה נחרת בהמנון בית"ר הפסוק "בדם וביזע יוקם לנו גזע, גאון ונדיב ואכזר". מי שמניף את דגל האכזריות, הוציא את עצמו מכלל ישראל. לא במקרה עזב אברהם תהומי - רוצחו של קורבן השלום הראשון, הרב פרופסור יעקב-ישראל דה-האן - את ה"הגנה" המפא"יניקית, והקים את "הגנה ב'" הקיצונית יותר, זו שממנה צמח אצ"ל הרוויזיוניסטי. רק מי שהכתירו את עצמם בתואר "אכזר" יכולים היו לפוצץ מלון ירושלמי על אורחיו. רק מי שהרימו את נס הפרובוקציות יכלו לטבוח בדיר יאסין ללא רחמים. הגיע הזמן שראש הממשלה בנימין נתניהו יסתכל לנו בעיניים ויאמר את האמת. האם לא הספיקו לו נחלי הדם כדי שיבין שפרובוקציות הר-הבית לא הביאו לשום פתרון אמיתי? הרי כל החלומות הבית"ריים הסתיימו במפח נפש, החל מ"שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן" ו"רק כך!". על "ארץ ישראל השלמה" ויתרו אנשי המחנה הבית"רי, את חבל ימית וסיני החזירו, ואת גוש קטיף והשומרון הצפוני פינו, ברוך השם. ולמרות הכל, הם אינם נסוגים מחלומות באספמיה של נישול וגירוש, והתגרות באומות העולם. עליהם להבין סוף כל סוף שכאן נשפך דם של חפים מפשע, כאן מאבדים שבויים ונעדרים שהאמינו בחילוצם בכל מחיר. לכן מותר לצפות מנתניהו שיסיר אחת ולתמיד את המסכה היהודית-מסורתית מעל פניו, ובשנה ה-81 לאותו מרחץ דמים שמוריו ורבותיו הביאו עלינו, יתייצב כגבר ויודה על האמת, בבחינת "מודה ועוזב ירוחם": הרוויזיוניסטים, אנשי בית"ר, אחראים לדם היהודי שנשפך בחברון בי"ח באב תרפ"ט. ולמה "יתייצב כגבר"? כי גב"ר ביהדות פירושו גומל חסדים, ביישן ורחמן - בדיוק ההפך מ"אכזר".