"רוכב אופניים נהרג בתאונת פגע וברח", "רכב מסחרי פגע בכלי רכב דו גלגלי במהלך עקיפה מסוכנת", "לפנות בוקר רכב התהפך סמוך למחלף...". מידי יום כולנו נחרדים לקרוא, לשמוע ולראות את כל אותן הכותרות והנתונים על כמות ההרוגים בכבישי הארץ. פעם הנתונים האלו עולים במספר ופעם מעט יורדים, אולם הם תמיד קיימים, מה גם שהם תמיד מופיעים בסדר גודל של מאות ואפילו אלפים. בכל מלחמות ישראל לא הייתה כמות הרוגים ונפגעים כמו במלחמה הזו בקטל בכבישים, שעד כה גבתה את חייהם של למעלה מ-30,000 בני אדם והתוצאה היא תוצאה קשה לכולנו.
להכריז על כך כמלחמה אין זה מספיק ואין זה מספק. הכל מתחיל בחינוך נכון, בין אם זה בין כותלי הבית או שמא במערכת החינוך עצמה, בבתי הספר ואפילו בגנים. לא פעם אני נתקל בהורים שנוסעים עם ילדיהם ונוהגים בפרעות. נהיגה נכונה ובטוחה חייבת להיות לחלק מהערכים והנורמות של החברה המודרנית, רק כך נוכל להציל חיי אדם.
אולם להאשים תמיד את הגורם האנושי שרק הוא ואך ורק הוא זה שאשם בתאונות הדרכים, אין זה נכון. מלבד הגורם האנושי קיימים גורמים נוספים לתאונות הדרכים, משמעותיים לא פחות, כגון: תשתית כבישים לקויה לרבות בורות באמצע הדרך, חפצים הזרוקים בכבישים, תמרור לא נכון או לא מתאים הנמצא בהצטלבות דרכים או בקרבת בית ספר מסוים וכדומה, כל אלו מגבירים פי כמה את הסיכון בכביש ועל הרשויות חלה החובה לתיקון התשתיות שבתחומה.
נוסף, לעיתים מערכת האכיפה, בשל עומס עבודה בתחום זה, לא מגיעה תמיד לחקר האמת ולתוצאות שהביאו לתאונת הדרכים בגלל גורם זה או אחר. כיום משפטים נערכים לא בתוך כותלי בתי המשפט אלא על גבי דפי התקשורת שקובעים את גזר הדין עוד לפני שבית המשפט חקר ובדק.
יתרה מזו, רבים המקרים שאנשים הנאשמים בגרימת תאונת הדרכים או בנהיגה ברשלנות מודים כתוצאה מלחץ כבד המופעל על-ידי זרועות החוק כבר בזמן התאונה עצמה, וכך מוטלים עליהם עונשים כבדים וזאת לרוב גם מבלי שנמצאו על-ידי החוק כבאמת אחראים לכך.
