קיץ 2007. שני חברים הולכים לקניות בשוק העירוני. השכונה איננה משכונות היוקרה של העיר, כיאה לשכונה בה נמצא השוק העירוני, ברם, הם מחנים את הרכב בו הגיעו בקרבת השוק, ברחוב שראשיתו עמוסה ובסופו ניתן למצוא מקום חניה למכונית קטנה.
טרם הקניות תכננו החברים לקנות מספר מוצרים בכיוון ההפוך אל השוק, ובאחת החנויות אף איבד בעל הרכב את משקפי השמש שלו, ככל הנראה כאשר הניחם על דלפק בחנות הקפה. לדברי בעלת חנות הקפה, נכנסו שני לקוחות לחנות לאחר צאתם של שני החברים והסקת המסקנות הפשוטה העלתה כי הלקוחות שנכנסו ככל הנראה חמדו את המשקפיים, מסוג יוקרתי וללא עדשות אופטיות, ובמקום להסב את תשומת לבה של המוכרת לאבידה הנמצאת, העדיף אחד מהם לקחת אותם לעצמו.
במצב רוח עכור שבו וחיפשו החברים את משקפי השמש באותם המקומות בדיוק בהם היו קודם, כאשר התחנה הסופית הייתה מכוניתו של בעל המשקפיים האבודים. לאחר שלא העלו אף לא חרס בידם, המשיכו בדרכם אל השוק לקניות מהירות, שכן זמן רב עבר ולכל אחד מהם המתינו עיסוקים נוספים בהמשך היום. הקניות עברו בנעימים - פירות יבשים, עגבניות מיובשות, טחינה גולמית.
בדרכם חזרה אל המכונית, מרחק לא רב משם אמר בעל הרכב לרעו: "נעים לדעת שניתן לחנות קרוב כל-כך אל השוק". "בהחלט", הסכים החבר, "אני נוהג להחנות כאן דרך קבע. ברחוב הזה או בתחילתו, במגרש החניה העירוני". לפתע קפא בעל הרכב והזדעק: "הם במכונית שלי!". הוא החל לרוץ וחברו רץ אחריו, מבלי להבין בדיוק במה מדובר. האם זאת אכן מכוניתו של החבר או שמא טועה הוא? הייתה זאת מכוניתו של החבר - דלתהּ הימנית פתוחה, רגל שדופה ושחומה מגיחה מתוכה, וליד המכונית עומד ברנש גדול-ממדים, שחום אף הוא ולבוש חולצה בהירה. "צאו לי מהמכונית", צעק בעל הרכב. "אנחנו...", גמגם הברנש המגודל במבטא כבד, "אנחנו רק רוצים להזיז אותה קצת קדימה". מתוך המכונית יצא ילד שחום ורזה כבן ארבע עשרה, ללא חולצה ועם צלקת לרוחב לחיו "לא בּרצנו", אמר, "זה היה בּתוח...". "ואם המכונית פתוחה, מותר לך להיכנס? זאת המכונית שלך?", שאל חברו של בעל הרכב. "לא בּרצתי", הייתה התשובה. "צריך להזיז את המכונית כדי להזיז את המכונית הזאת", התפרץ המגודל והחל לדחוף את המכונית שחנתה מאחור, אך זאת סירבה לזוז, ככל הנראה משום שבלם היד היה מורם. "משאית שלנו עם חומרים צריכה להיכנס בשער, והמכונית הזה מפריעה! אתה מהבוקר חונה כאן!". "זה היה בּתוח, לא נכנסנו בּנימה", שב הנער על דבריו. "מי ביקש ממך להיכנס? נכנסת למכונית לא שלך וזוהי פריצה!", ענה בכעס חברו של בעל הרכב. "אבל זה מפריע למשאית! אני רק רציתי להזיז את המכונית!", התעקש הנער. "אני מתקשר למשטרה", אמר בעל הרכב הנפרץ. "תתקשר", עודד אותו חברו והמשיך לגעור בנער: "איך אתה מרשה לעצמך? אתה בסדר? מה זה משנה אם משאית צריכה לעבור או לא?". הנער המצולק קרב לבעל המכונית הנפרצת ובקול חושש אמר: "אל תתקשרו למשטרה". "אל תתקשרו למשטרה", חיזק את דבריו חברו המגודל. "חכה", אמר חברו של בעל הרכב, "גם אני אנסה להתקשר אליהם!". "הם לא עונים...", רטן בעל הרכב, "אולי אתקשר לאבי, הוא מתנדב במשטרה והוא יזעיק ניידת".
עוד החברים מתדיינים ביניהם, מתעלמים מן הנער הצעיר השב על דבריו "אל תתקשרו למשטרה. לא צריך משטרה", השיבה מוקדנית המשטרה לבעל הרכב - "כן, שלום, אני רוצה לדווח על פריצה לרכב ברחוב סירקין, ליד השוק. הפורצים עומדים כאן לידי ומתווכחים איתי...". הפורצים החלו להתרחק בהליכה מן המקום. בעל הרכב מסר את פרטיו למוקדנית בתחנת המשטרה וחברו לא הסיר עיניו מן הפורצים המתרחקים. כל בהלה או מנוסה לא הייתה בהליכתם, והשניים, בעל הרכב וחברו, הביטו בהם בהליכתם הרחק. או אז עברה ניידת משטרה ממדור הזיהוי הפלילי. הפורצים נעלמו מעבר לעיקול אשר ברחוב, שאליו מתחברים שני רחובות אנכיים ובהמשכו שוק הומה אדם בשעות הצהריים. זינק החבר אל הכביש. "בואו!", קרא אליהם, "הוא בדיוק מדבר עם המוקד" הצביע על בעל הרכב המשוחח בטלפון עם מוקדנית המשטרה, והמשיך: "שניים, עכשיו פרצו לרכב, הלכו לשם, בואו!". אחד השוטרים זינק מן הניידת, בעוד חברו מחנה אותה בצד הרחוב, ושניהם החלו לרוץ במעלה הרחוב, לעבר השוק, ותוך כדי הריצה, מסר לו את עדותו הטרייה על המאורעות. "הם ירדו ברחוב הזה", פסק השוטר כאשר הגיעו לצומת הרחובות, "לא נוכל למצוא אותם עכשיו".
השניים חזרו אל זירת הפשע, בדרך פגשו את השוטר השני שהחנה את הניידת בינתיים, והם ניגשו לחקור את המכונית הפרוצה: "הם השתמשו בכפפות?", שאלו את בעל הרכב. "לא", השיב. נהג הניידת הקירח, הלך והוציא מזוודה חומה וסדוקה מתוך הניידת, פתחהּ והוציא את כלי עבודתם של השוטרים - אבקה שחורה לזיהוי טביעות אצבעות ולאחר מכן שלל כלים ומכשירים שכמותם ראו שני החברים בסרטי הקולנוע ובסדרות הטלוויזיה. לפתע הופיע אדם גבוה ורזה, לבוש שחורים ובעל מבטא ערבי, וביקש להזיז את המכונית החונה מאחורי המכונית הנחקרת: "אני כל הבוקר מחכה עם המשאית של הבינוי להיכנס בשער הזה", הצביע על שער נעול בבריח אשר סוחר ממוצא קווקזי תלה עליו בגדי נשים מסורתיים מיד שנייה, כחלק ממרכולתו. "אתם אולי יכולים להזיז את המכונית הזה? הוא חונה כאן כל הבוקר!", ביקש מהבלשים. הארבעה נשאו מבטם אל קצה הרחוב הצר ושם המתינה משאית ועליה חומרי בנייה לרוב. "הוא שייך לפורצי המכונית!", אמר בעל הרכב לשוטרים. "אנחנו לא יכולים להזיז את המכונית הזאת", ענה הבלש הקירח לזר מולו, שהשיב: "אני מחכה כל הבוקר. כל הבוקר היא שם ואני לא יכול להיכנס". "אנחנו לא יכולים להזיז את המכונית הזאת", שב הבלש הקירח על דבריו.
מכיוון המשאית קרב אדם נוסף, לבוש בגדי קיץ שחורים אף הוא וחבוש כובע מצחייה לבן. השניים שוחחו ביניהם בערבית והאדם בעל הכובע הלבן שב למשאית, וחברו בעקבותיו. השוטרים המשיכו בעבודתם, עת המשאית נכנסת אל הרחוב הצר בעל נתיב התנועה היחיד בהילוך אחורי בצפצופים רמים. או אז פנה הזר הראשון אל הבלש הקירח: "אתה יכול להזיז את הניידת שלך כדי שנוכל לעבור?" הבלש הביט בו נדהם: "לא. אני יכול לתת לך דוח כי מה שאתה עושה הוא עבירה על החוק". נראה היה כי איום זה הפחיד את בעלי המשאית והם נסעו מן המקום לבלי שוב. נסערים, רכשו שני החברים בקבוקי מים קרים וגמעו אותם בחום הקופח מעליהם, הבלשים שתו אף הם מים כמסורה כאשר סיימו את עבודתם. "מיד תגיע ניידת לכאן", אמר הבלש השחום מבין השניים, "תגידו להם ש... תספרו להם... תגידו להם שיתקשרו אלינו", אמר בעוד חברו שב לניידת. "אני חושש להישאר כאן", אמר בעל הרכב לחברו "ואני חושש לומר את זה לשוטרים", אולם לבסוף פנה אליהם ושיתף אותם בחששו: "בתוך כמה זמן אמורה להגיע הניידת?", היסס, "אם להודות באמת, אני מעט חושש להישאר כאן עכשיו, אולי הם יחזרו". "אל תדאג!", השיב לו הבלש שחום העור, "החבר'ה האלה לא יחזרו והניידת תגיע בעוד כמה דקות".
"הייתי צריך להכות אותם", אמר בעל הרכב לחברו. "הם נבהלו כמונו", אמר החבר. דקות ספורות חלפו עד הופעת ניידת המשטרה שהוזמנה לאירוע. השניים נופפו לשוטרים שבניידת אך הם המשיכו בנסיעתם כמה מטרים וחנו במעלה הרחוב. אחד השוטרים, אדם בהיר בעל שיער כהה ומטופח, יצא מן הניידת והחל ללכת לכיוונם, אך כאשר התעלם מהם והמשיך בהליכתו קראו לו השניים: "אתה מחפש אותנו!". "למה לא אמרתם?", הייתה תשובתו, ומיד הורה להם לספר לו את שאירע. השניים החלו לספר. תוך כדי סיפורם נשאלו אם נגנב דבר מה מתוך המכונית, ובעל המכונית התיישב וחיפש בתא הכפפות - אולר משוכלל, המשמש אותו בתיקון ראשוני של תקלות, לא היה שם. פתע נזכר החבר כי הבחור המגודל ניסה לדחוף את המכונית שמאחור: "לא היו להם כפפות! אולי יש טביעות אצבע שם!". השוטר מיהר לקרוא לניידת הזיהוי הפלילי פעם נוספת, ועם אישורם של הבלשים את הקריאה הופיעו שתי נשים - אם קשישה ובתה המבוגרת, והתעתדו להיכנס למכוניתן, המכונית מאחורי הרכב הפרוץ. "היה ניסיון פריצה למכונית שלפניכן, והמכונית שלכן היא חלק מזירת הפשע", מיהר השוטר להרגיע את הנשים. "ניסו לפרוץ לי למכונית?", שאלה הבת. "לא, פרצו למכונית שלפניכן", הבהיר השוטר. "מי פרץ למכונית? שאלה והקשתה, "מדוע אסור לי להיכנס למכונית שלי?". "אנחנו חושדים כי אחד מהפורצים נגע בה", סיכם השוטר ולקח את בעל הרכב לניידת כדי שזה ייתן עדות ויחתום על הצהרה. "מה קרה?", שאלה את חברו של בעל המכונית והוא סיפר לה בקצרה. לאחר שהחבר סיפר לנשים את פרטי המקרה, פסקה הבת במקצועיות ניכרת: "הייתם צריכים לנעול אותו במכונית, ולא לתת לו לצאת עד שיבואו השוטרים". השוטר השני, נהג הניידת, הגיע למקום - אדם בשנות החמישים לחייו, מזוקן, נמוך ושמן. "תפסו מישהו ברחוב המקביל, אולי זה הילד שדיווחתם עליו", סיפר.
צמד בלשי הזיהוי הפלילי הגיעו בשנית, הוציאו את מזוודתם בשנית, מרחו צבע על המקומות החשודים ולא העלו דבר. האישה הכניסה את אמהּ הישישה אל המכונית והשתיים נסעו לדרכן.
"חשוב לי מאוד שתיזכר", אמר השוטר הצעיר בניידת לבעל הרכב, "אלו נעליים נעל הבחור הצעיר?" "אני לא זוכר", השיב לו בעל הרכב. "אני צריך שתנסה להיזכר, זה חשוב מאוד", הפציר בו. "אבל אני לא זוכר", הייתה התשובה. "אולי אתה זוכר אלו נעליים נעל הבחור המבוגר?", התעקש השוטר. "לא", ענה בעל הרכב. "טוב", התאכזב השוטר, "נעבור על העדות שלך" והחל להקריא לו את עדותו. עם סיום ההקראה, טרם החתימה שאל השוטר פעם נוספת: "אתה זוכר אלו נעליים נעל הבחור הצעיר?", "לא", ענה בעל הרכב. השוטר יצא מן הניידת לעבר החבר שהמתין בסמוך למכונית הפרוצה. "אלו נעליים נעל הבחור הצעיר?", שאל אותו. "לא הסתכלתי על הנעליים", הייתה התשובה. "והמבוגר?", המשיך. "אני לא יודע. לא הסתכלתי על הנעליים", אמר. השוטר סב על עקבותיו וחזר לניידת, שם עמדו בעל הרכב והשוטר החוקר. "תגיד לו שיבוא", הורה לו השוטר כעבור דקות מעטות, וזה מיהר לעשות כדברו. "בוא", אמר לחברו של בעל הרכב. "המכונית אינה נעולה", השיב זה האחרון. "זה בסדר, לא יפרצו אותה", קבע השוטר בביטחון וחייך.
בדרכם לניידת אשר עמדה בקרבת מקום, חלפו על פני דוכן לממכר פירות יבשים וחפצים מיד שנייה, בו אמרה בעלת הדוכן לחבר: "לא הייתם צריכים לומר להם שאתם קוראים למשטרה. אחד היה מתווכח והשני מתקשר". "באותו הרגע לא חושבים בדיוק מה לעשות ואיך לעשות", ענה לה החבר והמשיך בהליכתו אל הניידת. בתוך הניידת ישב השוטר ולידו בעל המכונית. השוטר פנה אל החבר: "אני צריך שתיזכר אלו נעליים היו לבחור הצעיר". "אני לא זוכר", השיב. "איזו חולצה הייתה לבחור המגודל?", שאל השוטר. "הרי אמרתי לך - חולצה בהירה!", השיב בחוסר סבלנות. "אתה שואל עוד ועוד ואני מתחיל לפקפק במה שאני זוכר בעצמי!". השוטר התאכזב מתשובותיהם של השניים ולא הסתיר את אכזבתו. "סעו אחרינו לתחנת המשטרה, לזיהוי פלילי ותביטו בתמונות", הורה להם. "יש לנו חשד מי אלה, הם שני אחים והם מוכרים לנו", פסקו השוטרים ונכנסו לניידת.
בתחנת המשטרה התיישבו השניים בהמתנה במחלקת הזיהוי הפלילי. דלת המחלקה נטולת ידית בחזית המסדרון, אלא שלא ניתן להיכנס, שכן ישנה ידית ליציאה בלבד. אף מכשיר אינטרקום אינו בנמצא, על כן נאלצו השניים לדפוק על הדלת בעוצמה מספר פעמים עד אשר פתחה אותה שוטרת צעירה. "באתם לזיהוי?", שאלה. "כן", השיבו יחדיו. "שבו כאן, אתם תיכנסו אחד אחד", אמרה ונעלמה מן המקום. זיהוי התמונות מהמחשב המשטרתי ארך זמן רב למדי. השניים צפו בשלושה אלבומים השייכים לתיקיית "מיעוטים" ואלבומים אלה מחולקים לפי שנות לידת החשודים. "תיעדתם מיעוטים רבים", אמר החבר לחוקר הזיהוי הפלילי, "אך אלה שפרצו לרכב לא ביניהם".
מספר ימים מאוחר יותר התקבלה שיחת טלפון ממשטרת ישראל. השוטרים החרוצים תפסו חשוד בפריצה, והזמינו את שני החברים לזהותו. השניים הגיעו והתיישבו בסמוך לדלת חסרת הידית של מחלקת הזיהוי הפלילי. מולם ישבה אם צעירה ממוצא ערבי, עם בנהּ בן השלוש. הילד התרוצץ סביב למורת רוחהּ של האם, שניכר היה בה כי היא מוטרדת. שני החברים התלבטו בדבר זהותה של האם, ולבסוף החליטו לשאול את השוטרים. הם הקישו בעוצמה על הדלת חסרת הידית, עד שזו נפתחה. שאל בעל הרכב את השוטרת: "מי זו האישה שממתינה איתנו?", השיבה השוטרת בחיוך נעים כי זוהי אמו של החשוד בפריצה. "מדוע אנחנו צריכים להמתין באותו החדר איתה?", הקשה עליה, "הרי ייתכן שהילד ההוא ילך לכלא בעקבות הזיהוי שלנו". על כך לא ידעה השוטרת להשיב, וביקשה את השניים לצאת ולהמתין.
שעה חלפה עד שנקראו לזיהוי. השניים נכנסו בנפרד, אך סיפורם זהה: קצין המשטרה התקשה להפעיל את המערכת הממוחשבת. כניסתו נדחתה מספר פעמים, ולבסוף קצינה זוטרה ניגשה לעזרתו. הוא מלמל דברים לא ברורים ושלף מהמדפסת שני דפים. על האחד הודפסו שמונה תמונות, על השני הודפסו שמותיהם של בעלי הקלסתרים, כתובותיהם וגילם. דף התמונות פנה אל מוסר העדות, ואילו פרטיהם האישיים של החשודים פנה אל קצין המשטרה. "אף לא אחד מאלה", אמרו שני מוסרי העדות. "התמונות באיכות גרועה", אמר קצין המשטרה, "מי מבין החשודים הוא הדומה ביותר לפורץ?". מוסרי העדות הצביעו על תמונה אחת והביעו הסתייגות, שכן פניו של הנער שניבטו מן התמונה היו חלקים מכל צלקת. יתרה מכך, שמו של הנער עמד בסתירה גמורה למוצאו של הפורץ, שדיבר ערבית רהוטה עם חברו המגודל, וכתובת מגוריו רחוקה מן העיר המדוברת, כמרחק אור יהודה מחיפה. הנער העצור, אשר אמו המתינה בחדר ההמתנה, ואשר אותו התבקשו החברים לזהות - פניו, כפי שניבטו מן התמונות, שונים עשרות מונים מן העדות שנמסרה לשוטרים. פרטיו הופיעו אף הם ברשימה: שמו המלא, גילו וכתובתו - היחיד מבין החשודים שמתגורר בעיר ההיא. לא היה זה הנער הפורץ.
המצב היה שונה אילו היו החברים מביטים בנעליים.
תיק סגור.