מול הגישה הזאת עומדת תפישת השליחות. על-פי התפישה הזאת, מה שקובע אינו מה שאני אוהב ורוצה ומה שייתן לי יותר סיפוק, תהילה, כסף ומעמד. השאלה שהאדם צריך לשאול את עצמו אחת היא: מה שליחותי? מה תפקידי? כיצד אוכל למלא את שליחותי בצורה הטובה ביותר?
תפישת השליחות משמעותה, שהאדם מעמיד את עצמו בשירותו של הקב"ה ואומר: 'הנֵני'. אין הוא מחפש נוחות, סיפוק אישי, כסף ומעמד, אלא עומד הכן לכל משימה שתוטל עליו. אם צריך לנסוע לקצה העולם - הוא ייסע לקצה העולם. אם צריך ללמד ילד יהודי אלף-בית של יהדות - הוא יעשה זאת. אם צריך לדאוג שיהודי המבקר במקום יוכל למצוא אוכל כשר או מיטה חמה - הוא יטפל בכך. שום דבר אינו נחות ואינו בזוי בעיניו. הוא שליח.
השבת מתקיים בחצר הרבי מליובאוויטש הכינוס העולמי של שלוחי חב"ד. זו הזדמנות מיוחדת במינה לפגוש את גיבורי-הרוח האלה, שהעמידו את עצמם בשירות העם היהודי, ויתרו על חיי קהילה נעימים ועל הנוחות האישית ויצאו לכל קצווי תבל כדי להקים בית יהודי, שיהיה מגדלור להמוני אחים נידחים.
ככל שאנחנו מכירים את הסיפורים ושומעים על פעילותם - עדיין מרגש בכל פעם מחדש לפגוש את השלוחים האלה ולשמוע על חייהם. ואולי מה שמפעים יותר מכל הוא העובדה ששליחותם אינה קצובה בזמן. זו אינה קדנציה, שאחריה חוזרים אל החיים הטובים והשלווים. אתה פוגש בכינוס שלוחים שיצאו אל מקום שליחותם לפני חמישים ושישים שנה, והם עדיין שם.
מי שיצא לפני עשרים ואחת שנים לאלסקה - ממשיך בשליחותו באלסקה. מי שהרחיק לפני שש שנים לטומסק שבסיביר - מוסיף להתמודד עם הכפור הסיבירי. מי שחי כבר יותר מעשור בבדידות מזהרת בקינשאסה שבקונגו - ממשיך בשליחותו ביבשת השחורה. ומי שיצא לפני ארבעים שנה ליוסטון שבטקסס מדריך כיום את בניו כיצד להיות שלוחים בערי הסביבה, בעוד הוא עצמו אינו זז ממקום שליחותו.
