פעם, לפני הרבה שנים הסתובב לו בחור אחד, שחלק מאיתנו היו רואים בו את דמותו של
יהורם גאון בסרט "קזבלן". הייתי קורא לו סוג של עבריין. אבל מה, עבריין עם סגנון. לא כמו עברייני הצעצוע שמסתובבים כאן. אלו שמדברים על כבוד, וזה נשאר בעיקר במקום של דיבורים על כבוד ולא יותר מזה. כבוד של אנשים בלי כבוד.
ואם קופצים אחורה בזמן, לתקופת בית הספר, אז המורה לספורט בהחלט ראה באותו בחור ספורטאי מצטיין. בכל זאת, לא כולם מצליחים לנצח את האלוף נמרוד. ולא רק בספורט הוא היה מצטיין. הוא ידע לתת כבוד לאבא כמו שאף אחד לא נתן. הייתה לו חליפה מיוחדת שהוא היה לובש במיוחד לכבוד אבא.
אחד מגדולי הרבנים באותו הזמן אמר עליו: "כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש זה את אביו. אני, בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים, ובשעה שהייתי יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל זה, בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות". את המצווה הזאת הוא דאג להנחיל גם לבנו, ששמר עליה לא פחות ממנו.
מדי פעם הוא רצה לגרום לאבא הזקן קצת נחת-רוח, אז הוא היה שואל אותו כל מיני שאלות כדי שאבא יחשוב שהוא תלמיד מצטיין. למעשה, רק אבא האמין לו שהוא בסדר. הוא לא חשב שלכבד את אבא, זה לא להביא כל יום מכתב שלילי להורים מבית הספר. הוא לא חשב שכיבוד הורים זה אומר, שלא ידפקו שוטרים בלילה בדלת של אבא וישאלו אותו איפה אתה. הוא לא חשב שלכבד את אבא זה לא להופיע כל יומיים בבית משפט ישוב על ספסל הנאשמים. הוא לא חשב שלכבד את אבא זה קודם כל להיות בן-אדם.
אימא כבר התייאשה ממנו, כבר לא רצתה לשמוע על הילד ה"מוצלח" שלה. אחרי כל-כך הרבה שנים של עקרות, היא רצתה בסך-הכל שהוא יהיה כמו אחיו התאום - "תם יושב אוהלים".
לעומת המורה לספורט, המורים האחרים בבית הספר הגדירו אותו כבחור די בעייתי שפגע באנשים ובנשים בלי הבחנה. גם השכנים שלו ידעו, שלהתווכח איתו על מקום חניה יכול להיות טעות שאין ממנה חזור. גם אם החניה לא שלו, עדיף פשוט לוותר. תיקים עלומים על עבירות קשות היו מאחוריו, וכולם ידעו שכשהוא מבקש משהו - קשה לסרב לו.
כפי שהבנתם, הבחור לא היה חסיד גדול, אבל למרבה האבסורד הייתה חשובה לו "הברכה של אבא הצדיק". אבא שלו היה צדיק בן צדיק, אחד שיכול היה להזיז עולם באמרי פיו. אז, לא הייתה כמו היום תעשיה מברכות של צדיקי אמת. החצרות אז נראו אחרת. הן היו קטנות יותר, צנועות יותר, ובלי אתר אינטרנט. היה אפשר להיכנס לצדיק בלי מעטפות. ריבוי החצרות בימינו של מאחזי-עיניים, פגע קודם כל בצדיקים האמיתיים שיש בכוחם לעזור.
ונחזור לאבא הצדיק, שיש לי כמה תהיות כלפיו כמברך. אם הוא כבר מברך, אז מה הבהילות דווקא בזמן מסוים? ואם יש שניים, אז למה לא לברך פעמיים? הרבה פרשנויות יש, שנתנו גדולים ממני. אבל אותו רשע, הלך קצת רחוק מדי בשביל ברכה ו"הפך" סדרי עולם בשביל זה. במקום לנסות להיות גם צדיק כמו אבא שלו, הוא העדיף את הדרך הקלה של "לקבל ברכה ולעשות מה שבא לי". הוא גם כעס מאוד כשגילה שמישהו אחר, שגם לו לא היה פחות חשוב לקבל את הברכה, לקח אותה ממנו. לא היה אכפת לו שזה אחיו התאום. הוא עד כדי כך כעס, ככה שהוא רצה להרוג את אחיו. אבל שוב, אלגנטי הבחור שלנו, הוא חיכה עד שאבא ימות כדי לא לגרום לו כאב. בקיצור, הכל מותר, העיקר הברכה.
זה קרה ממש מזמן לפני כמה אלפי שנים. למברך קראו יצחק אבינו, למבקש ברכה קראו עשיו. מתברר ששום דבר לא השתנה מאז. עדיין אנשים מעדיפים להתנהג איך שבא להם, להיות בהמות כלפי הסביבה שלהם, אבל מקושרים לרב כזה או אחר בשביל הברכה.
מה ההבדל בין אותו עשיו לאלו שמגיעים היום לבית המשפט, ופתאום צומחת להם כיפה גדולה לבנה על הראש. הם מאמינים שזה ישפיע על השופטים, וזה גם לא יזיק לשיבוץ לאגף שומרי המסורת שבכלא. הכיפה הגדולה אגב לא מונעת מהם להוציא אצבע למצלמה ולקלל את הצלמים בעסיסיות השמורה רק לצדיקים כמותם. הכי חשוב זה הכיפה והברכה שהם קיבלו מהרב שלהם, תוך כדי צירוף מעטפה עבה של כסף לכפרת עוונותיהם.
זה עושה טוב על הלב, שהרב שמחתן אותי הוא צדיק מפורסם. הרב הזה לא צריך לדעת מאיפה הגיע הכסף לחתונה שלי עם מיטב כוכבי הזמר המזרחי. אנשים רוצים לצרוך רוחניות, הם רוצים מזור, אבל לא מוכנים להיות מחויבים מבחינה דתית, ויותר מזה - לעבור שינוי אישיותי. הם רוצים להיות רשעים גמורים ולזכות בכיסא של כבוד ליד הצדיקים. רק כאן זה אפשרי.
