צירוף המילים "מספר המוות" מקפיא. מצמרר. הוא מחזיר אל השואה גם מי שלא נמנה עם הניצולים ממנה, המתמעטים כדרך הטבע, הולכים וכלים, מתים כדרך כל חי. מספר המוות הוא מספר הצרוב ככווייה, מקועקע בזרועם של השורדים מן התופת. תגידו להם את המילים מספר המוות ומשהו בהם ייבעת וייחרד.
לאחרונה, אנחנו נחשפים אל הצירוף האומלל הזה בתשדיר שירות, שבו מוסיפים מלח על פצע הזיכרון של הניצולים כאשר טובעים אותו במונח "מספר המוות של ישראל". אכן, ודאי בהקשר זה, הדרך אל הגיהינום רצופה כוונות טובות, אולי אף מעשים ראויים.
אין ויכוח על ההכרח לצמצם את מספרן של תאונות הדרכים, אבל צריך ויכול להיות ויכוח על הדרך להשגת המטרה וגם על המינוח שלה. כאשר הממשלה שמה לעצמה יעד להילחם בתאונות הדרכים באמצעות סף או רף – תחתון או עליון – של הרוגים, היא שוגה גם מהבחינה המהותית וגם מהבחינה הלשונית. שום ממשלה אינה צריכה לקבוע מספר מוות בשום תחום. 330 הרוגים הם יעד? ממתי? מדוע? אם הממשלה מציבה יעד בתחום המלחמה בתאונות הדרכים, יש רק מספר אחד שיכול לבוא בחשבון; רק מספר אחד שעשוי לעלות על הדעת ולהתקבל על ידה; רק מספר אחד ויחיד, זעום, לא כלומי, אפסי. וזה המספר – 0. אפס הרוגים. זה המספר שאליו צריכה לשאוף ממשלת ישראל ואליו צריך ויכול לשאוף כל אזרח בה. שום מספר אחר אינו יכול לשמש - ואסור שישמש – יעד.
אבל בשלב הראשון, אנא, שנו את המינוח הזוועתי, המיותר, הפותח פצעים שמעולם לא הגלידו, שעולם לא יגלידו – פצעי הזיכרון, הסיוטים, התופת, השאול, הגיהינום.
אם אתם רוצים, ראש ממשלת ישראל ושריה (אגב, לא מעט מהם מיותרים בהחלט) לדבר אלינו במספרים, אנא דברו רק במספרי חיים.
