הניסיון למסד חוקית את גמלת האברכים הסעיר רבים בישראל, ויצר התעוררות מרשימה בקרב ארגוני הסטודנטים. השיא היה בהפגנת הסטודנטים בירושלים. מאבקם של הסטודנטים, ככל שיש בו מידה של צדק, הוא רדוד, וחוטא לעקרונות השוויון שבשמם הם נאבקים.
אסביר: מאבקם של הסטודנטים, שאותו אני אוהד - אך במסויג, הוא מאבק-
נגד, למרות הצהרות ראשי הסטודנטים ומובילי המאבק. נגד האברכים, נגד העולם האחר הזר שאינו מוכר, ונגד מתן גמלה או קצבה ל"אברך". אין במאבק הצבת חלופה, אין הסדרה חברתית לעניין הנגישות השוויונית להשכלה גבוהה.
נכון שהסטודנטים מבקשים צדק על בסיס שוויון - זכאות לגמלה דומה גם לסטודנט שאינו אברך, על-פי קריטריונים מותאמי מציאות סטודנטיאלית ישראלית. אך זה לא העניין. אחת הטענות שהועלו בידי נציגי הסטודנטים הייתה שחוסר השוויון זועק שבעתיים, שכן "אנחנו הסטודנטים עושים צבא ומשרתים במילואים". נאזין היטב לטיעון זה ולמשמעותו. האם כאשר תוסדר באופן הוגן תמיכת המדינה בסטודנטים באשר הם, לו יהי, יוצאו מההסדר סטודנטים הפטורים משירות צבאי? האם לא יטענו אז נציגי הסטודנטים: "תמיכה כן - אבל לא לערבים"? או "תמיכה כן - אבל לא למי שטרם שירתו בצבא, עולים חדשים"? ההנהגה הציבורית של הסטודנטים חייבת לקחת בחשבון לאן יכול להתגלגל טיעון השירות הצבאי שלהם. אין צורך לקשור בין שירות צבאי ו/או שירות מילואים לבין זכויות אדם, זכויות אזרח והסדרים תומכים. קישור מעין זה, אף אם נעשה למטרות "הסברה" ו"צבירת נקודות", הוא פסול.
יותר משהסטודנטים, כך התרשמתי, רוצים גמלה או מלגה קבועה, נפרק זעמם על אברכי הישיבות ועל מנווטי המדיניות בתחום. הזעם ותחושת ה"פראייריות" הם דלק למאבק, אבל אינם תחליף להצבת מטרות למאבק, ודרכי התמודדות עם האתגרים הנדרשים בתחום החינוך העל-תיכוני (אוניברסיטאי, אקדמי ומקצועי).
הרוצה לרכוש בישראל תואר אקדמי, או תואר מקצועי מקביל, עומד בפני הוצאה כספית לא קטנה: מכ-30,000 שקל ל-3 שנות לימוד באוניברסיטאות ובמכללות הציבוריות, ועד לכ-100,000 שקל במכללות הפרטיות. מדינת ישראל החפצה בקידום ההשכלה הגבוהה, בהגברתה ובהרחבתה של הנגישות החברתית למערך רכישת ההשכלה, צריכה לנהוג כפי שנהגה בעבר בחקיקת חוק החינוך הממלכתי, שבו הובטח בהדרגה חינוך חינם לכל ילדי ישראל, מגן הילדים ועד לתום לימודיהם התיכוניים. עכשיו צריכה הממשלה להסדיר מלגות קיום סבירות לכל, או - כחלופה - לימודים על-תיכוניים חינם.
יש לחוקק ולתקצב חוק חינוך על-תיכוני חינם, להגדיר קנה-מידה שוויוני למימון שכר הלימוד ו/או מלגת הקיום, להגבילו לתואר אחד בחיים, לפרק זמן של 4-3 שנים, ולהימנע מלהדיר ממנו את "האזרח האחר": "אחר" - החרדי הלומד כאברך, "אחר" - ערבי שלא שירת בצבא, וכולי.
מנהיגי הסטודנטים מעולם לא הניפו כך את דגל ההשכלה הגבוהה והנגישות החברתית השוויונית, הנחוצה כל-כך. למיטב ידיעתי, הם אפילו לא שקלו אפשרות להעמיד דרישה מעין זו במאבקיהם עד כה. אם יעשו כן - זה יהיה מהלך תודעתי ופוליטי היסטורי, מהלך שיגדיר את הנהגת הסטודנטים כהנהגה עם חזון.
ולסיום: אחד הכתרים שקשרו לראשי הסטודנטים במאבקם האחרון היה כתר הסולידאריות. הסולידאריות לא קיבלה כל ביטוי נוכח
ההסתה נגד סטודנטים בעיר צפת, שכל "פשעם" היה שהם ערבים. יש לזכור - ארגוני הסטודנטים מייצגים את כל הסטודנטים. הסתה ופגיעה ישירה בסטודנטים מ"זן" אחר (בצפת - ערבים) לא יכולה להישאר ללא מענה בולט ורועש. אין כאן עניין של סדרי עדיפויות במאבקי הסטודנטים, אלא צורך ערכי והכרחי. אחרת - את מי הם מייצגים... או את מי הם לא מייצגים...
