בדף האחורי של כריכת הספר "ארוחת הערב" מספר גיבורו על פגישה עם מנהל בית הספר של בנו: "דמיינתי לעצמי איך אני מכניס לו אגרוף באמצע הפנים האפורות שלו, קצת מתחת לאף... השיניים היו נשברות, דם היה זב מאפו. הייתי מבהיר את עמדתי". המספר לא רק דמיין, אלא גם ביצע. לא במקרה בחרו את הפיסקה הזאת כדי למשוך את הקורא.
הספר אומנם כולל מקרי אלימות קשים ורצח, אבל הם מתוארים בלשון עדינה. לפעמים, ברמזים. הסופר ההולנדי, הרמן קוך, איש טלוויזיה ופובליציסט, כתב ספר בלשי מושך. הוא מרתק בפיתוח העלילה, בתיאור הדמויות ובמצבים שהדמויות מגיעות אליהם.
בארוחת הערב נוכחים המספר, המורה לשעבר פאול לומן ואשתו קלייר, אחיו סרג', המועמד בבחירות לראשות הממשלה, ואשתו בבט. בשיחתם הם עוסקים גם במעשים נוראים שביצעו ילדיהם בני העשרה.
השיחה מתנהלת כמו שיחות מסעדה אחרות, על סרטו האחרון של וודי אלן והסבריו המעצבנים של המלצר הראשי על המנות הפלצניות. המחבר מוליך אותנו באווירת השלווה לכאורה הזאת אל מעשים איומים. המספר, שזוכה לאהדת הקוראים, משנה דמות במהלך הסיפור, כאשר מתגלים פרטים נוספים על בני המשפחה (אירוע אחד ציטטתי בראש הפוסט הזה).
ההוצאה לאור שואלת בעמוד העטיפה: "באיזו מידה אחראים ההורים למעשי ילדיהם? עד כמה ירחיקו לכת כדי להגן על עתיד משפחתם? ועל עתידם שלהם?" בעיניי, זאת צביעות למשוך את הקורא בדברים אלה. מעורבותם של ההורים ופעולתה של קלייר קרת המזג, מציגים בפנינו תמונה שונה לחלוטין מן השאלות התמימות הללו.
הרמן קוך לא כתב "רומן אמיץ ומטלטל שמתאר בישירות מצמררת את האלימות היצרית, שמפעפעת מתחת למעטה הערכים של החברה המערבית", כפי שטוען דף הכריכה. לא לטעות. אלה לא משפחות שגרתיות וזאת לא ארוחת ערב שגרתית. זה סיפור מצמרר ומעניין בספר בלשי. אבל הוא לחלוטין לא מייצג משפחה הולנדית רגילה. גם הספר לא רגיל.
