הנשק הסודי
פרשת תולדות הסתיימה בדרישתה של רבקה אמנו להינתקות מוחלטת של דרכי יעקב מעשיו אחיו, לא רק בגלל הסכנה הפיסית שארבה לו, אלא לא פחות בגלל הסכנה הרוחנית הטמונה במעשיו הרעים של עשיו. זאת לאחר שבחושיה הנבואיים המחודדים עמדה על אופיו השלילי של עשיו, המייצג את אֱדוֹם ואשר הניח את היסודות לאנטישמיות המערבית, והתעקשה אפוא בתבונה ובנחישות למסירת הברכות ליעקב, כאביו מולידו של עם ישראל. ללידתה של האנטישמיות היינו עדים כבר בסתימת בארות יצחק על-ידי הפלשתים ללא כל מטרה, אלא מתוך שנאה תהומית בלבד. מכאן שם הבאר 'שִׂטְנָה'.
פרשת ויצא פותחת בציוּן מפת הדרכים של יעקב: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". רש"י, שנדרש לסוגיית הכפילות בפסוק, הצביע על כך, שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם ומותירה חלל רוחני גדול בקרב יושביו. נראה לי כי סיבה אפשרית אחרת היא לציין את החלל שמותירה בליבו של יעקב עצם העזיבה של ארץ ישראל והיציאה ממנה. מצד שני הוא הצטייד בקדושת הארץ כנשק סודי במלחמתו הרוחנית בשתי החזיתות: נגד עשיו, שממנו נמלט, ונגד לבן הרשע, שעימו חי במשך 22 שנה בחרן. יציאתו מן הארץ, שהייתה לצורך שידוך, עמדה בדרישות ההלכה.
ייתכן כי ההליכה מרמזת גם על קפיצת הדרך שהייתה ליעקב, כפי שמצביעים חז"ל, מבאר שבע להר המוריה. יעקב זכה לא רק לקיצור דרך, אלא גם לקיצור זמן, כאשר השמש הקדימה לשקוע, כדי שיוכל להתפלל ערבית. אבותינו הם אשר קבעו את דפוסי שְׁלוֹש התפילות. בעוד אברהם השכים בבוקר לתפילת שחרית, לפני ניסיון העקידה, יצחק קבע את תפילת מנחה, כאשר הלך לשוח בשדה. לא, אין מדובר בטיול רגיל של אחר-הצהריים כדי לתפוס אוויר. המילים נבחרו בקפידה. 'לשוח' מצביע על שיח התפילה בין האדם לקונו, ו'בשדה' דומני על מקום המקדש, כפי שמופיע במקומות אחרים במקרא. ואחרון-אחרון יעקב, אשר כלשון הכתוב 'פגע במקום' – לשונות המצביעים אף הם על תפילה ומקום השכינה – טבע את תפילת ערבית. כדרכם, הם התאפיינו בזריזות, כדי להקדים מתוך התלהבות למצווה.
סולם יעקב
לאחר 14 (!) שנה נטולות-שינה, שבהן למד תורה בבית מדרשם של שֵׁם וָעֵבֶר, יעקב שוכב לראשונה לישון בהיכל ה'. לילותיו, כמו ימיו, רצופי קדושה ומשמעות לאומית. בחלומו הדרמטי, הטעון סמליות רבה, הוא רואה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע לשמים. יעקב הוא מודל ליהדות, המשלבת ארציוּת הנטועה היטב באדמה, עִם שורשי אבות איתנים, ומונחית על-ידי הבורא. הסולם נתמך על-ידי מלאכים, אשר בניגוד לסדר ההגיוני, עולים ויורדים בו. המלאכים העולים, מפרשים רבותינו, הם הסניגורים הנולדים ממעשיו הטובים של האדם. יתרה מכך, מסומלים כאן העליות והמורדות הרוחניים בחייו. המודל היהודי ישמש מסכֶת הגנה פיסית ורוחנית ליעקב בעת שהותו בבית לבן הרשע.
הרב קוק, המשווה בין חלום פרעה לחלום יעקב, מצביע על כך כי החלום משקף את רמתו הרוחנית של החולם. פרעה, החי ברמה חומרית, רואה בחלומו פָּרות, וּמגלם בדמותו את הפסוק: "וּמוֹתַר האדם מן הבהמה - אַיִן". לעומת זאת, יעקב אבינו החי בקדושה, ברמתו הרוחנית הגבוהה דומה למלאכים שראה בחלום. בעקבות החלום יעקב משכים בבוקר ומקריב קורבן לה' ונודר נדר, המציג השקפת עולם הפוכה לזו של עשיו אחיו.
עשיו, שמכר את הבכורה ליעקב בעבור נזיד עדשים, וביקש "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", הצהרה הֶדוניסטית הנוטפת תאווה, גילם בדמותו את התפישה החילונית "אָכוֹל וְשָׁתה כי מחר נמות". לעומתו, יעקב מסתפק בצרכים קיומיים מינימליסטיים בלבד "לחם לאכול ובגד ללבוש", וגם הם כאמצעי לעבודת ה'. אך עיקר מעייניו נתונים לדאגה בלתי מתפשרת לחייו הרוחניים, לשוב אל בית אביו שלם מן החטא ומבְּלי שיהיה פסול בזרעו.
בעקבות התגלות ה' אליו בחלום, יעקב נעשה קל רגליים בדרכו לבית לבן לפגוש את רחל אמנו, אשתו לעתיד. אך בעקבות הבשורה הטובה, לא רק רגליו היו קלות, אלא גם ידיו, שיָכלו להיכנס לשיאי גינס, הצטיינו בקלילות יתרה ובכושר ריכוז מדהים. למראה רחל הוא גולל לבדו את האבן הכבדה מעל הבאר, בשעה שלהקת רועים הייתה נרתמת למשימה כבדת-משקל זו. אחד מרבני המוסר הצביע כי הדבר מלמד על העוצמות הרוחניות הגבוהות שאדם מסוגל להגיע אליהן בזכות התורה, אשר לעומתן כל הפונקציות הפיזיות נעשות חסרות משמעות.
תואר כבוד: יהודי
הידעתם מדוע זכה עמֵנו לתואר הנכסף יהודים? ניחשתם נכון, בזכות השבט יהודה. התואר הנצחי נולד בפרשתנו - הכל בגלל הכרת טובה.
בחישוב בסיסי שעשתה לאה אמנו, לאור הנבואה על הקמת שנים-עשר שבטי ישראל – ארבע אימהות האומה (לא המיתולוגיות של לבנון) האמורות להביא לעולם תריסר צאצאים – הרי נפלו בחלקה שלושה בנים בלבד. אולם לשמחת ליבה היא זכתה לבן נוסף, ועל המתנה החיה הנפלאה שהעניק לה הבורא הייתה אסירת תודה. בנה הרביעי יהודה נקרא אפוא על שם ההודיה לה'.
הדבר בא ללמדנו על החשיבות המהותית של הכרת טובה, שהיא יסוד האמונה היהודית. במבט שני, אין ספק שמידה אצילה זו מקפלת בתוכה עוד מידות טובות: ענווה, ביטחון בה' והסתפקות במועט, המקנות לאדם אושר. כפי שמצביעה המשנה באבות 'איזהו מאושר? – השמח בחלקו'. האדם המשוחרר מהמרוץ הבלתי פוסק אחרי החיים הגשמיים, ומלחמוד את רכוש חברו, יכול להקדיש את חייו למצוות ולמעשים טובים. אולי בהכרת טובה זו של לאה היה משום תיקון לחטא הקדמון של האנושות – בדמות אדם וחווה שאכלו מעץ הדעת – כפיות טובה, שהמיטה אסון על העולם וגזרה גזר-דין מוות על המין האנושי.
בפרשה הבאה, פרשת וישלח, נולד השם הלאומי הנוסף – עם ישראל, שיסודו ביכולת התמודדות עם היצר ובשררה אלוקית.