לא היה מאושר יותר מרון נחמן, ראש עיריית אריאל ואבי העיר, בטקס פתיחת היכל התרבות החדש בעירו. הוא הודה לאמנים המחרימים, כי "בזכותם זכינו ליחסי ציבור עצומים ולסיקור התקשורת העולמית". ואכן, בלעדי החרם, מי היה יודע בעולם על חנוכת האולם?
כמה עשרות שחקנים ואנשי תיאטרון, אי-אילו סופרים ואנשי אקדמיה, עשו הרבה רעש בתקשורת, אשר בשקיקה סיקרה את הצהרותיהם, מכתביהם, הפגנותיהם, כזביהם, ריאיינה רבים מהם מעל כל במה ותחת כל עץ רענן. מי היה זוכר, למשל, את עודד קוטלר אלמלא נהפך לפתע לנושא דגל החרם-העצמי, שחקן מזדקן בשירות תעמולת אויבי ישראל?
מה שרצה רון נחמן בעצם לומר הוא שאין להיבהל מהמחאות. לדידו, יש לראות אותם אפילו כמחמאות. השמאל אומנם חזק בתקשורת, שששה ברובה להתמסר לו, אבל בדעת הקהל הוא סמול. מי שראה למשל בטלוויזיה את ה"הפגנה" של כמה הולכי בטל מסוגם של
שולמית אלוני ו
אורי אבנרי, עם כמה מחניכי "השומר הצעיר" המגוייסים, אי שם בשדרות רוטשילד - מבין.
שוב ושוב סיקרו מעל מסכי הטלוויזיה את ההתארגנות האנאכרוניסטית נגד עובדה חדשה שנקבעה ב"שטח", בדמות היכל התרבות בלב השומרון, ולא יכלו להסתיר מעיני הצופה את שדיפותה. המלך היה ערום וזמנו עבר. כמה עשרות מתכנסים עשו רעש כאילו היו אלפים.
קצה נפשו של הציבור הרחב במאנטרה החוזרת על עצמה שוב ושוב בצורת מודעות או התכנסויות, שחתומים עליהן תמיד אותם שמות. שוב ושוב רואים את הפאטטיות של שברי השמאל הקיצוני, על-סיסמאותיו האנטי-ציוניות. הם תמיד יזכו לכותרות ולזמן מסך - אבל תמיד ישארו מיעוט.
השמאל הישראלי שרוי במצוקה אמיתית. הדבר בלט בעצרת הזכרון לרבין. עצרת? זכרון? זו הייתה הפגנה פוליטית לכל דבר, בחסות כבוד הנשיא, עם כרזות של "
שלום עכשיו", גידופים, חרפות, והטלת רפש בהנהגה הישראלית.
יצחק רבין המנוח לבטח לא היה מסכים לעצרת, שזה תוכנה. מה לו ו"שלום עכשיו"? האיש שכמעט בעל כורחו נגרר לתהליך אוסלו, לא היה שש לחיבוקי דובים של אלה הנאחזים במותו בעיקר כדי להפיץ אג'נדה תבוסתנית.
לבטח היה מעוות פניו למשמע נאומו המתלהם בככר של אחד, ספק אמן ספק ליצן, יאיר גרבוז שמו, שכפסע היה בין דברי הבלע שפלט פיו לחלל האוויר התל אביבי לבין הסתה של ממש וקריאה ל"פוטש".
לא בכדי הייתה זו העצרת מעוטת המשתתפים ב-15 השנים מאז הרצח הנתעב. שיקר המנחה כשהכריז בשם המארגנים כי בככר נוכחים למעלה ממאה אלף איש. הנכון - רבע ממספר זה. אכן, ציבור רחב נקעה נפשו מניצול רצח ראש הממשלה לשם הסתה פוליטית, והדיר רגליו מן הככר.
כשמדובר בעצרת שמאל במסווה ממלכתי, הטלוויזיה הממלכתית שלנו אינה עושה את עבודתה העיתונאית כנדרש, אלא מעבירה אותה בשידור חי, באופן "ממלכתי" וללא בקרה. כשמדובר בנואם שעמדותיו קיצוניות, שאפשר לדעת מראש את תוכן דבריו הסדורים לתלפיות, אין לאפשר שידורם הרציף. בערוץ 1 כמו גם בערוץ 8 משום-מה לא כיבו למר גרבוז את המסך. ולא עוד - אלא שבטלוויזיה החינוכית ממשיכים לתת לחוכמולוג הזה במה קבועה ב"תיק תקשורת".
מה פלא, על-כן, שגם הרעש אנטי-אריאל שעשו במשך כמה ימים כמה "יוצרים", כפי שמגדיר אותם דויד גרוסמן, יצא מכל פרופורציה בסיקור העיתונאי? מה פלא שאותו עודד קוטלר רץ מאולפן לאולפן, מטלפון ולטלפון, כדי לדקלם בכיף את משנתו העויינת להתיישבות ביו"ש ואת חיבתו לכפריים הערבים, חממות הטרור?
אילו בכל זאת היה לאותו קוטלר יושר מינימאלי, היה מבקש לראות את המצב מקרוב, קודם שהוא פוצה פיו. או אז היה מבין שהוא בלתי הפיך. אריאל הינה ותהיה חלק בלתי נפרד מישראל. אוטוסדרדה חדישה מביאה את הנוסע מתל אביב בחצי שעה ללא עיכובים. העיר עצמה על עשרים אלף תושביה בנויה לתלפיות. עוד אלפי סטודנטים באים בשעריה, רוכשים השכלה גבוהה במרכז האוניברסיטאי המצטיין השוכן בה. אין שום סיכוי שבעולם, שמקום זה ייעקר אי פעם. זה כמו להרוס יישוב בסדר גודל של דימונה.
אלמלא הפגנות יוצרי-השמאל, ספק אם התקשורת הייתה מסקרת את האירוע החגיגי. יש תרבות באריאל, למגינת לבם של כמה חסרי-תרבות קולניים בתל אביב. יש היכל חדש, עוד סממן של חיים נורמליים ביישוב המתפתח לתפארת בארץ-ישראל. ישוב שהוא בראש וראשונה יצירתו של ראש העיר הנמרץ. מפעל חיים של רון נחמן, שראוי כי ביום העצמאות הבא יקבל את פרס ישראל.
