רק במדינה סלחנית, נוסח ישראל, מסוגל רוצח נתעב כמו יגאל עמיר להציב לבית המשפט תנאים למאסרו, כפי שהיטיב לעשות זאת בערעורו בפני בית המשפט העליון. אחרי ככלות הכל אסור לשכוח שאין עמיר ככל אסיר אחר, אפילו לא כמרדכי ואנונו, או כטלי פחימה, שמעשיהם - חמורים ככל שיהיו - אינם עומדים בקנה אחד עם המעשה הנורא שלו.
רצח הוא רצח הוא רצח, ושום עבירה אחרת לא תוכל להשתוות לה בחומרתה. בעוד שואנונו ופחימה זממו לפגוע באושיות ביטחונה של ישראל - הצליח עמיר להוציא את זממו מן הכוח אל הפועל ולהמיט במעשהו אסון על מדינה שלמה. כמי שנטל את החוק לידיו, הוא רצח לא רק ראש-ממשלה, אלא גם את השלום שבושש לבוא.
נגזר עליו, על כן, להירקב בכלא עד יומו האחרון, ללא כל תנאים שהם. כאזרח סורר ומורה של משטר הומאני מדי, משחק לו מזלו שאין הוא מוצא להורג וגם לא מתענה בכלא בעבודת-פרך. במקום זאת הוא זכאי להטבות, נוסח התייחדות עם אישה והולדת בן, ועכשיו גם להכנסת שותף לתאו.
אלא שעמיר אינו מרוצה מהתנאים המקלים האלה ובשום פנים ואופן לא מוכן להסתפק בהם. במקומם הוא תובע שינהגו בו כבאסיר רגיל, כשבין היתר תבוטל הפרדתו המוחלטת מיתר האסירים ויאופשר לו להתפלל עימם בצוותא. לא רק שנבצר ממנו להבין את קביעת השב"כ שלצורך העניין הוא, עדיין, מסוכן מדי, אלא שאפילו כיהודי דתי הוא מנסה להתכחש לגזר-דינה של התורה, לפיו לא יוכל רוצח לבוא בכלל בקהל ה'.
כמי שנהג עד כה בדרך חתחתים ושאפילו לא הביע חרטה כלשהי על המעשה הנפשע שלו, מי לידינו יתקע שאין הוא זומם, עדיין, מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס? הצהרתו, לפיה אין לו כוונה כלשהי להפיץ משנה לאסירים האחרים, אינה עומדת, בשום פנים ואופן, למי שדבק במשנתו, ועל אחת כמה וכמה שאין לה על מה שתסמוך.
יש, לכן, מידה רבה של צדק בטענת סניגורו, לפיה יש לשב"כ חשבון לא-סגור איתו. אלא שהחשבון הלא-סגור הזה צריך להיות לא רק נחלתם של שירותי הביטחון. הוא מוטל על כתפיה של מדינה שלמה, שצריכה לא רק להתנגד להקלות בתנאי מאסרו, אלא גם לתבוע שיתעמרו בו, באסיר-הזה-ללא-חרטה, עד לקצה גבול היכולת.
