בימים ג'-ו' השבוע (16-19.11.10) נחגג חג הקורבן המוסלמי. בהמשך למאמריי הקודמים על חגי האיסלאם ("שנה טובה ועיד אל-פיטר שמח!" מ-8.9.10, ו"רמדאן כרים" מ-10.8.10), אני שמח להציג לקוראים גם את עיד אל-אדחא - عيد الاضحى - שבתעתיק מדויק לעברית צריך להיכתב כ-עיד אלאצֿחא. חג זה נמשך ארבעה ימים, והוא מכונה גם "החג הגדול", אל-עיד אל-כביר (להבדילו מ"החג הקטן" - עיד אל-פיטר - הקצר ביום). החג מציין את סיום המועד לקיום מצוות העלייה לרגל למכה, החג', אחת מחמש מצוות האיסלאם (המוסלמים עולים לרגל למכה גם במועדים אחרים). החג נחגג החל ביום העשירי של החודש האחרון בלוח המוסלמי, ד'ו אל-חיג'ה. מאחר שלוח השנה המוסלמי הוא ירחי בלבד (בשונה מהלוח היהודי המשתלב גם בלוח השמשי) - חג הקורבן (ככל החגים המוסלמים) "זז אחורה" 11 ימים כל שנה, ולכן יכול לחול בכל עונות השנה, ומועדו המדויק נקבע רק ביממה האחרונה, לפי מולד הירח. מקור שמו של החג הוא כפול: 1. הקרבת טלה כקורבן לאללה, והכנת בשרו לסעודת החג, או כתרומה לעניים. טקס הקורבן נערך במכה, וגם בבתי המוסלמים. 2. חג הקורבן מקושר גם לסיפור המוסלמי על "עקדת ישמעאל", שנגזר מסיפור "עקדת יצחק" שלנו, היהודים. מקום העקידה מיוחס בקוראן למכה. הקוראן מספר על הנביא איבראהים (כן, "אברהם אבינו" בפינו), שהאמין באלוהים, וחלם שהוא שוחט את בנו כקורבן לאלוהים. הפרשנות המוסלמית מייחסת זאת לבן איסמאיל (ישמעאל). הנביא איבראהים החליט להגשים את החלום, הלך להר ערפאת (הנמצא במכה) וביקש לשחוט את בנו, כדי להוכיח את חוזק אמונתו באלוהים. אלוהים שלח לנביא איבראהים כבש, והנביא שחט את הכבש במקום את בנו (במקרא הכבש הוא, כידוע, שה - הבן יצחק תמה על שאין שה לקורבן, ואברהם ענה לו: "אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי", או איל - כאשר אברהם התכונן להקרבת בנו יצחק, שלח לו אלוהים כקורבן - איל). לחג הקורבן יש מנהגים רבים: העלייה לרגל למכה; תפילת החג ביומו הראשון; קריאה בקוראן בבתי הקברות; שחיטת כבש (או בהמה אחרת) והכנת הבשר כמאכל בסעודת החג או כתרומה לעניים - כדי שיוכלו לחגוג את החג גם הם (יש מוסלמים המעדיפים עוגות תמרים, כעכי שקדים ובוטנים, ועוגות שמנת); קניית בגדים חדשים לכל המשפחה; וחגיגות משפחתיות וקהילתיות שמחות. אם גם אתם מוזמנים לחגיגה שכזו, המארחים יעריכו אם תברכו אותם בשפתם: "כול עאם ואינתו בח'יר" - כל שנה ואתם בטוב! הדרוזים חוגגים אף הם את חג הקורבן, ובאותו מועד. בהיותו חגם החשוב ביותר, נוהגים דרוזים רבים לשבות מכל מלאכה כבר בערב החג, ויש השובתים ממלאכה אף יומיים לפני החג. הדרוזים קושרים את החג להופעת המשיח הדרוזי באחרית הימים. במהלך החג מצופה מהדרוזים לכפר על חטאיהם, להיטיב עם הזולת ולחזור בתשובה. בני העדה מתכנסים בחג בבתי התפילה שלהם, מספרים את סיפור בריאת העולם, ומאשרים צירוף של אנשי דת חדשים (שהשלימו את לימודיהם ונמצאו ראויים). הדרוזים מרבים בחג בתרומות - לעניים, לאתרים מקודשים, לבתי פולחן, ועוד; עורכים "סולחות" לסיום סכסוכים; מכובדי העדה מקבלים אורחים ביומו הראשון של החג, ומחזירים ביקורים לאורחיהם למחרת; כולם מחדשים בגדים ורהיטים, ומצחצחים את הבית; קונים ואופים ממתקים וכעכים מיוחדים; כל משפחה זובחת זבח, חוץ ממשפחה שאחד מבניה נפטר באותה שנה - ראשי הכפר מבקרים משפחה כזו, ומזמינים אותה להשתתף בסעודות שלהם. ולילדים - מקובל להעניק גם סכומי כסף. מתנות הכסף לילדי הדרוזים מזכירות את "מעות החנוכה" שלנו, היהודים. אין קשר אחר בין החגים, אך השנה נחגגים בסמיכות חג הקורבן המוסלמי והדרוזי, חנוכה היהודי וחג המולד הנוצרי. זוהי הזדמנות מצוינת, לכן, לאחל לכל קוראינו, בני כל הדתות - חג שמח!