לשבת לצפות בסרט זה לא דבר של מה בכך עבורי. שעתיים של צפייה במשהו שלי אין חלק ממנו, הוא לא דבר קל בשבילי, אבל אילוצים או שעמום - תלוי מה חזק יותר - מושיבים אותי מול מסך הטלוויזיה כדי להתעדכן בנעשה בעולם הקולנוע. הסרטים, אני חייב להודות, די השתנו יחסית למה שאני זוכר אותם. אופן הצפייה היה בכלל אחר. היום יש כבר הורדות באינטרנט שזו הצורה הלא-חוקית, ויש את ספריות הדי.וי.די שהן החוקיות, רק שהן תכף נעלמות, והכי נפוץ - הכבלים שיש כמעט לכל אחד.
בזמננו, היה את המרכז השכונתי לשידורי הכבלים, שזה מישהו שהחליט לחבר את השכונה למכשיר הווידאו שלו ולתת לדיירים לצפות בסרטים בתשלום. זה כלל כמובן טיפוס מסוכן לגג, בייחוד לאור העובדה שבעלי ההפצה היו בדרך כלל אנשים די שמנים, כך שלראות אותם עומדים על שפת בניין קומות, הוא לא מחזה מרנין. הם גם לא טרחו לוותר על הכיתוב המוקדם בסרט שדיבר בדיוק עליהם: "אסור להעתיק, אסור לשדר... כל המפר זכויות צפוי להיענש...".
אחר-כך עברנו לספריות הווידאו, שם היו מונחים סרטים ישנים על המדף, וחדשים מתחת לדלפק, כי הם היו מיועדים לחברים של המוכר. עם קצת קשרים, היינו זוכים לסרט חדש מוקלט על גבי קלטת ישנה, שראתה זמנים - או יותר נכון סרטים אחרים. אם היית ממתין בסבלנות לאחרי הכתוביות של הסרט בו צפית, היית יכול לראות מסך מיטשטש וחושף סרט קודם שהוקלט עליו.
כשהייתי ילד, לא ממש מזמן, היו בעיקר סרטי מלחמה. זה תמיד תפס. הסרטים האמריקניים הטיפוסיים שעליהם אדבר, הציגו גיבור אמריקני אחד - שרירי ככל האפשר, שיכול לירות ביד אחת במרגמה וביד השנייה לכופף כמה אנשים רעים בבת אחת. שם היה ברור מי רע ומי טוב. זה תמיד התחיל ברצח של מישהו טוב, שמשום מה לא הצליח להסביר את עצמו ולא הספיק להתנגד, וזה המשיך במרדף, פעם של הטוב אחרי הרע ופעם להפך, תלוי ביצירתיות, כך לאורך שעה וחצי.
מתברר שאותה קבוצה שהטיבה לפגוע מאוד בהתחלה, לא מצליחה לפגוע בגיבורנו. הוא מצליח פעם אחר פעם לברוח משריקות הכדורים ולהרביץ לכמה שיותר אנשים שיש בסרט, גם כאלו שבסך-הכל היו סתם ניצבים. היו גם כמה שיותר אש והרס, שמשום מה גיבורנו תמיד יצא מהם חי ובריא, ממשיך לרוץ כאייל במרעה, כאילו כלום לא קרה. אני מצטער, אבל בימינו, אנשים שמקבלים מכה קלה בפגוש של האוטו מאחור, מחליפים פרטים ונוסעים לבית-חולים. זה טוב לבריאות ולביטוח, בטח שלא ממשיכים בנסיעה וקופצים על הרכב שמקדימה בסאלטה. יש כמה שוטרים בימינו שעדיין מושפעים מהסרטים האלו וקופצים על מכוניות נוסעות. טוב, לא יוצאים מזה...
הרעים, משום מה, תמיד היו איכשהו תופסים את הטוב, אבל רגע לפני שחשבו להרוג אותו מחליטים להשאיר אותו חי - תמיד חי. בהתחלה הם הורגים בלי לדבר, אבל עם הטוב הם מעדיפים להתלבט ולהשאיר אותו דווקא בחיים. משאירים אותו קשור למחצה ודואגים לספר לו בדיוק מה הם מתכוונים לעשות בהמשך, ואיך בדיוק מנטרלים את הפצצה שעומדת להרוס את כדור הארץ כולו. מידע זה היה חשוב, במיוחד לאור העובדה שגיבורנו תמיד הצליח להשתחרר ולטפל בכל מה שסיפרו לו.
לטפל, זה אומר גם למצוא את האיש הרע שהיה בסיפור ולהשאיר אותו שוכב על האדמה מבלי לוודא שהוא אכן מת. מן הסתם זה גורם לו שוב לקום ולנסות לפגוע בגיבורנו, שכמובן איכשהו תוך כדי זינוק מרשים הורג אותו שוב, רגע לפני שניידות המשטרה מגיעות.
היו את הסרטים שאהבו את אומנויות המלחמה ולכן ציידו את הסרט במאות לוחמים או נינג'ות בצבעים. בהתחלה זה היה סתם נינג'ה או בלשוננו: לינג'ה, שחורה, לבושה מכף רגל ועד ראש. השחור זה הרע והלבן היה הטוב. כבר אז הכניסו לנו לראש איזה צבע עדיף לבחור. אחר-כך זה הפך לעשרות נינג'ות בצבעים שונים, ממקומות שונים, כך שאת העלילה כבר הפסקתי לנסות להבין ונשארנו עם המכות. העיקר המכות.
ולנינג'ות היו גם כלי עבודה משלהן - כוכבים ודוקרנים. והיה להם את כלי המלחמה הנפוץ ביותר בזמננו - המוצ'קות. או שזה היה מונצ'קו, עד היום לא ברור לי. מיד אחרי עוד סרט מלחמה, היינו מנסרים את מקל המטאטא לשניים, מחברים בין המקלות בשרשרת, ומנסים לבצע תרגילי קראטה שהיו פוגעים בעיקר במשקפיים שלנו עצמנו.
אבל אז הכל היה ברור. היה טוב והיה רע. בסוף הטוב מנצח והרע זה זה שחוטף חזק. היום הרע מנצח והטוב חוטף. איפה היום ואיפה פעם?
