כתבתם של ג'ון דונוואן וקארן צוקר בירחון 'Atlantic' עוסקת באיש בשם דונלד גריי טריפלט - איש שלפני 67 שנה אובחן כסובל מבעיה שהתפרסמה לאחר מכן כהגדרה פסיכיאטרית חדשה - אוטיזם. דונלד נולד לפני 77 שנה בעיירה במיסיסיפי למשפחת בנקאי מקומי. הוריו קלטו בשלב מסוים שהבן שלהם שונה מאוד מהסביבה בכך שהוא לגמרי לא מתקשר עם אנשים. הם הכניסו אותו למוסד מפורסם בסביבה, אך לא ניכר שיפור בהתנהגותו או בתקשורת שלו. לאחר שנתיים הם החליטו לקחת אותו חזרה לביתם ולגדל אותו בעצמם. מדובר בהורים בעלי אמצעים, רגשיים וכספיים כאחד, שהיו נחושים לא לוותר על הילד שלהם. הם שלחו אותו לבית ספר רגיל ולאחר מכן ביקשו מזוג איכרים חשוך ילדים לגדל אותו, מתוך הנחה שסביבה חקלאית תיטיב עימו.
בהדרגה התברר עד כמה דונלד הוא ילד מיוחד. מצד אחד הוא התקשה תמיד בתקשורת פשוטה ביותר עם בני אדם, מעולם לא הייתה לו חבֵרה והוא מעולם לא נשא אישה. מאידך-גיסא, הוא התפרסם כבעל כישורים גאוניים בתחום החשבון, כמישהו שמסוגל להכפיל בראשו בתוך שנייה מספרים תלת-ספרתיים ואף לספור את מספר הלבנים בחזית בית הספר לאחר מבט חטוף על הקיר. גם ההורים המאמצים שלו השתמשו בכישוריו כשנתנו לו משימות כמו מדידת עומק הבאר או ספירה של ראשי הבקר לפני המרעה ואחריו. הוא התפרסם בסביבתו ובשנת 1951 פגש אותו מהפנט מפורסם שהגיע לארה"ב, פרנץ פולגר, והציע לו להצטרף אליו למופעים פומביים. הוריו העריכו את ההצעה אך סירבו לה, מתוך מחשבה שדונלד זקוק לסביבה יציבה ולחיים בקהילה שמקבלת אותו. כמובן, קבלה לא הייתה דבר מובן מאליו עבור אדם אוטיסט בארה"ב של שנות החמישים.
העובדה שהוריו היו אנשים מבוססים כלכלית בהחלט סייעה לו. הפתגם המקומי הרי אומר שלעני חריג קוראים "מפגר" ולעשיר חריג קוראים "משונה קצת". בכל מקרה, ההורים חששו מאוד מהשאלה שממנה חוששים הורים רבים לילדים עם צרכים מיוחדים - מה יהיה ביום שבו הם ילכו לעולמם. מתברר שהחשש שלהם לא היה מבוסס - הקהילה המקומית, הקטנה והמגובשת, מכירה היטב את דונלד בן ה-77 ומתייחסת אליו מצוין, למרות שהוא לא ממש מתקשר שם עם איש. הוא משחק גולף (לרוב לבדו), צופה בתוכניות הטלוויזיה האהובות עליו ומקפיד על הליכה מדי בוקר.
כמובן, מאחורי סיפור ההצלחה הזה עומדות שנים ארוכות של עבודה קשה של אנשים שהאמינו ביכולתו של דונלד להשתלב בקהילה ולא "אכסנו" אותו במוסד ל"מפגרים", שם היה מבלה את חייו כשהוא בוהה בקירות. פסיכולוגים שעבדו עם דונלד מדגישים כמה חשוב שילד אוטיסט יחיה בסביבה שמקבלת אותו, מכירה את הייחודיות שלו ונוהגת עמו בסובלנות. מקרה מעניין שמלמד על חשיבות ההכרה מצד הסביבה אירע לאחר שאמו של דונלד נפטרה. דונלד קיבל תנחומין, שכללו כנהוג חיבוקים רבים. הוא הבין שקשר עם אנשים שמציעים לו משהו כמו חיבוק מחייב חיבוק חוזר, ולכן הוא ניסה לחבק נגד רצונה שכנה קשישה שבאה לבקר אותו. שכנה זו, שלא הבינה כי דונלד אינו מבין שפה לא מילולית וכשרוצים להימנע מהחיבוק שלו צריך להגיד לו את זה במפורש, התלוננה כי הוא הטריד אותה מינית.
בכל מקרה, כיום דונלד חי חיים מגוונים בקרב אנשים שמקבלים אותו. הוא אפילו היה מסוגל לספר למראיין בסוף השיחה שהוא לא באמת ספר את הלבנים שבחזית בית הספר בילדותו, אלא רק נתן בהן מבט מהיר ואמר מספר גדול כלשהו. כשהוא נשאל לסיבת הדבר, הוא עונה בפשטות: "רציתי שחבר'ה מהכיתה ששאלו אותי יחשבו עליי דברים טובים". האמנם אוטיסט לגמרי לא מודע למחשבות ולרגשות של אחרים?