בפוליטיקה ובדיפלומטיה אין ידידים ואין אויבים - יש רק אינטרסים. היחסים החדשים עם ממשל אובמה הוכיחו שזה נכון. במזרח התיכון אין למונח שלום את אותה קונוטציה שיש לו במערב, אצלנו מדובר בסטטוס קוו של שקט והפסקת אלימות. במערב, לשלום יש משמעות רחבה כמו למושג דמוקרטיה, כלומר חופש ביטוי, חופש תנועה בגבולות פתוחים. שלום הוא חזון מלהיב האמור לשמש אמצעי ליצירתה של החברה באווירה של חופש וכלכלה טובה יותר.
חוזה השלום שנחתם בין ישראל למצרים או בין ישראל לירדן - האם הוא הסכם שלום אמיתי בדומה למה שחשים האירופים או האמריקנים כאשר מדובר בשלום? כמה מצרים וכמה ירדנים באים לטייל במדינת ישראל? האם הגבולות פתוחים לתנועת אנשים וסחורות כשם שהם פתוחים באירופה או באמריקה? מדוע אף
ממשלה ישראלית לא הצליחה ליישם שלום עם הפלשתינים?
מפני שהפלשתינים תמיד מוכנים למשא-ומתן, אך הם מסרבים לשאת ולתת על דרישותיהם:
- מדינה פלשתינית בגבולות ה-4 ביוני 1967.
- ירושלים בירת המדינה הפלשתינית.
- חוק השבות לפליטי 1948 ו-1967.
הפלשתינים לא ויתרו מעולם על-אף שעל מדרישותיהם וממשיכים מאז הסכמי אוסלו לכפות על ממשלות ישראל את התנאים האלו. היום הם מוסיפים תנאי נוסף: הפסקת הבנייה בירושלים וביהודה ובשומרון כתנאי לחידוש המשא-ומתן. משא-ומתן על מה? באף פסגה הפלשתינים לא הסכימו לדון על נושא השלום אלא על הנושא הטריטוריאלי, ירושלים והפליטים. אינני זוכר מנהיג פלשתיני שהצהיר אי-פעם שכינונה של מדינה פלשתינית יביא לקץ הסכסוך הישראלי-פלשתיני. במשך שנים,
יאסר ערפאת הסביר לעמו שאם ישראל מציעה רעיון להסדר, הרי שהוא טוב לישראל, ומה שטוב לישראל יכול להיות רק רע לפלשתינים ולכן הם חייבים לסרב להצעה.
הסכסוך הישראלי-ערבי או הישראלי-פלשתיני אינו סכסוך טריטוריאלי, אלא סכסוך אידיאולוגי. יהודים נהרגו בידי ערבים לפני קום המדינה, לפני כיבוש שטחים ולפני שצה"ל הוקם כצבא ההגנה לישראל. לדוגמה: סקירה קצרה של מאורעות 1929-1921 או 1937-1936 יעידו על עשרות הרוגים יהודים בירושלים, ביפו, בחברון או בצפת, שהותקפו ונהרגו בגין גל שמועות שנפוצו על-ידי מנהיגים מוסלמים בירושלים, שהיהודים רוצים לכבוש ולשלוט על מסגד אל-אקצה:
- פרעות תר"פ (1920) - 13 נרצחו בירושלים ובתל-חי.
- פרעות תרפ"א (1921) - 44 יהודים נרצחו ביפו, בירושלים, בצפת ועוד.
- פרעות תרפ"ט (1929) - 133 הרוגים, בהם 67 בחברון.
- מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) - יותר מ-400 נרצחו בכל חלקי הארץ.
הצהרת נתניהו להפסקת בנייה ביהודה ובשומרון לעשרה חודשים לא שינתה מאומה ולא הביאה כל גמישות בדרישות הפלשתינים, ולו כצעד סמלי לרעיון הסכם שלום. ניתן לשער שהקפאה מחודשת לא תשנה מאומה במעמדם של הפלשתינים.
מדוע מדינת ישראל חייבת לוותר תמיד על שטחים תמורת שלום? מדוע לא לחתום על הסכם שלום למען השלום? ויתור על שטחים למען שלום אף פעם לא הביא שלום אמיתי לישראל או לאזור. אולי מדינת ישראל צריכה לשנות את גישתה ולדרוש משכניה שלום הדדי ללא כל תנאי.
אף מדינה בעולם לא החזירה שטחים שכבשה במלחמה, שכפו עליה או כתוצאה ממלחמת מגן. לדוגמה:
- האיים הקוריליים: באוגוסט 1945, בסיום מלחמת העולם השנייה בחזית המערבית, ברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן וכבשה את כל האי סחלין ואת כל האיים הקוריליים, וכן גירשה את 17,000 האזרחים היפניים מהאיים ליפן. ועידת פוטסדם הכירה בשליטת ברית המועצות על האיים הקוריליים, אך לא נכנסה לגבולות המדויקים. היפנים קיבלו את מסקנות הוועידה. למרות הסכמים שנחתמו בין יפן והשלטון הסובייטי לאורך השנים, לא נפתר עדיין עצם הסכסוך ורוסיה מחזיקה עדיין באיים ללא מוטיבציית יתר לפתור את הסכסוך שהוא היסטורי או להחזיר את האיים ליפן.
- ב-1938 היטלר תבע מנשיא צ'כוסלובקיה לספח את חבל הסודטים לגרמניה, בטענה שרובו מיושב על-ידי גרמנים שאינם נהנים משוויון זכויות כפי שנקבע בהסכם המיעוטים. היטלר טען שחוזה ורסאי עשה עוול עם גרמניה בכך שפגע בעיקרון ההגדרה העצמית של הגרמנים תושבי חבל הסודטים. בעקבות הסכם מינכן, שנחתם ב-29 בספטמבר 1938 סופח החבל לגרמניה. אחרי המלחמה, צ'כוסלובקיה נטלה מחדש לידיה את חבל הסודטים וגירשה ממנו למעלה מ-2 מיליון גרמנים. עד היום, ולמרות בקשות חוזרות לבתי המשפט, לא קיבלו הגרמנים כל פיצוי על רכושם בצ'כוסלובקיה. בשנת 2005, בית המשפט האירופי בשטרסבורג דחה אף הוא את בקשתם של הגרמנים מהסודטים לחזור לבתיהם ולקבל פיצויים על רכושם כפליטים.
- כאשר הודו זכתה בעצמאותה והשתחררה משלטונה של בריטניה ב-15 באוגוסט 1947, חולקה תת-היבשת האסיאתית בין הודו, שבה רוב הינדי - לבין המדינה החדשה, פקיסטן, שבה רוב מוסלמי. החלוקה הביאה למהומות אלימות נרחבות בשתי המדינות, כאשר מוסלמים והינדים מצאו את עצמם בצדדים הלא-נכונים של קו הגבול החדש. מיליוני מוסלמים עזבו את הודו כאשר רכושם והאזרחות נלקחו מהם. הדבר נרשם באמנה ההודית כדי לא לאפשר למוסלמים מאפגניסטן לבקש זכות שיבה וחזרה להודו.
- פומרניה, חבל ארץ שנמצא היום בפולין ובעבר חלק מגרמניה, היה אחד מסלעי המחלוקת בין הגרמנים לפולנים אשר הוביל למלחמת העולם השנייה. בשנת 1939, לאחר שפולין נכבשה בידי הגרמנים, סופח בחזרה החלק המזרחי לידי גרמניה. התושבים הפולנים הוגלו, רכושם הוחרם וגרמניה שלחה לאזור עשרות אלפי תושבים גרמנים. לאחר תבוסת גרמניה בשנת 1945 הוחלט בוועידת פוטסדאם שמרבית פומרניה תעבור לפולין וכשלושה מיליון התושבים הגרמנים שגרו בחבל הזה יוגלו לגרמניה. החלקים מפומרניה שלא סופחו לידי פולין נשארו בידי מזרח-גרמניה. הגרמנים שגורשו מפומרניה לגרמניה לא קיבלו כל פיצוי לאור הגירוש.
דוגמאות מעין אלו רבות ברחבי העולם אך אף פעם לא הייתה החלטה לכפות על מדינה כלשהי "חוק שבות" למגורשים או לפליטים. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שרוצים לכפות עליה עובדה כזאת. יתר על כן, רוצים לנהל לישראלים את עתידם על שטחים שנכבשו במלחמת הגנה. ב-1967 ישראל יצאה למלחמה בגלל שנשיא מצרים לשעבר גמאל עבד אל נאצר כפה על ישראל מצב של קאזוס בלי: עוצר כלכלי, גירוש משקיפי האו"ם מחצי האי סיני, כניסת כוח צבאי ונשק כבד לסיני, למרות האיסור לפי החלטת האו"ם מ-1956, הסגר על מיצרי טירן והפגזות מהגולן על ישובי הכנרת.
ישראל היא מדינה ריבונית ואסור לה ולמנהיגיה להראות כל חולשה מול התוקפים אותה, אשר ההיסטוריה שלהם לא הייתה תמיד דוגמה לאנושות. ישראל צריכה להשיב לעצמה את כוח הרתעת ההסברה ולצאת ממצב של חולשה. מדינת ישראל צריכה להפסיק עם ההתנצלות המתמידה שלה ולעבור להסכם קונקרטי לשלום תמורת שלום, אשר תנאיו צריכים להתקבל לא כהתנצלות והגנה עצמית, אלא כעובדה פוליטית. הגבולות והשטחים לא מעניינים כל-כך את הפלשתינים, אחרת הם היו מסכימים מזמן להסכם טריטוריאלי ופוליטי בנושא.
רעיון חיסולה של ישראל נראה יותר אטרקטיבי והוא מצליח לאחד יותר את דעת הקהל הערבי מאשר השלום. שום מנהיג פלשתיני אינו מסוגל לקחת החלטה ולקיים הסכם שלום אמיתי עם ישראל כל עוד הליגה הערבית לא תיתן את הסכמתה ותמיכתה בנושא.
בכל ההיסטוריה שלהם, הוכיחו הפלשתינים שהם תומכים בצד הלא-נכון והלא-טוב, אך העולם שוכח. הגרועה ביותר הייתה תמיכתו של יאסר ערפאת בסדאם חוסיין מול הקואליציה הבינלאומית לאחר שזה כבש את כוויית ב-1990. לאחר המלחמה, גירשה כוויית למעלה מ-300,000 פלשתינים משטחה. אף מנהיג פלשתיני אינו דורש מכוויית אחריות לקיים את זכות השבות כמו שהם דורשים מישראל.
שלום לא כופים על-אף אחד, שלום בונים ומפתחים ביחס הוגן, אמון וכבוד הדדי ולא בשנאה או בהצהרות השוללות מישראל זכות קיום. יחסי שכנות טובים אינם יוצרים יחסי שלום ואין היום גוף איתו ניתן להתקדם בנושא השלום. צריך להבין שהכרה בקיומה של ישראל אינה מעידה על הכרה של מדינות ערב בסיום הסכסוך, פרדוקס שעדיין לא מצא נוסחה לפתרון.
