חבר הכנסת והשר לשעבר פסח גרופר, מסיעת הליכוד, נהג לספר שכל אימת שראשי הממשלה מן הליכוד מנחם בגין ו
יצחק שמיר נדרשו לצאת למפגש מדיני עם הנשיא האמריקני בוושינגטון, הם רמזו לראשי מועצת יש"ע, שישמחו אם יתארגנו כאן בזמן היעדרותם, הפגנות ופעילויות מחאה אחרות, כנגד הניסיונות האמריקנים לכפות עלינו את מדיניותם, גם כשלא היה ברור להם לחלוטין מה בדיוק רוצה מהם הפעם הנשיא האמריקני התורן.
נתניהו איננו נוקט בשיטה זו, בהתייחסותו לתביעה האמריקנית לעוד שלושה חודשי הקפאה, שבמהלכן – אוי, התמימות האמריקנית! – אמורות להיפתר כל הבעיות שלא נפתרו מאז הומצא 'העם הפלשתיני', ב-1967. הוא בונה על ידידיו אבו מאזן ואובמה שיעשו את העבודה המלוכלכת בשבילו: כשם שאבו מאזן לעולם לא יוכל להיענות לדרישות המינימום בדמות ויתור על 'זכות השיבה', הכרת הערבים בהיותה של ישראל מדינה יהודית והפסקת ההסתה שמתמשכת גם בימים אלה בתקשורת ובציבור הפלשתיני, כך לא תוכל שום יד אמריקנית רשמית בבית הלבן או בסטייט דיפרטמנט, לחתום על מסמך הבנות שייאמר בו כי ארה"ב מכירה בזכותה של ישראל לבנות בירושלים, ומבטיחה לראות בעין יפה את המשך הבנייה ביו"ש כעבור שלושת חודשי ההקפאה.
עם כל הכבוד לאמריקנים, שתרמו ותורמים דבר או שניים לבטחונה של מדינת ישראל, אין בגן החיות שלהם חיה כזו. האמריקנים מאמינים שתיבש היד החותמת על מסמך כזה.