כתבה של ג'פרי גטלמן ב-'New York Review of Books' עוסקת בחזית טרור בינלאומית שזוכה לאחרונה לתשומת לב רבה בתקשורת - שודדי הים בסומליה. מאז קריסת הממשלה המרכזית לפני עשרים שנה, סומליה היא "ארץ ללא מדינה". האנרכיה שולטת וכל מאמץ לפתרון צבאי או אזרחי עולה בתוהו. שודדי הים ניצלו את המציאות הזו והפכו את סומליה לבסיסם. הם אינם מסתתרים מהמשטרה ואת האוניות שלהם ניתן לראות דרך מצלמות הלוויין של גוגל. מפקדי השודדים זוכים למעמד של ידוענים מקומיים וקריירה של מפקד ספינת שודדים נחשבת ליוקרתית עבור ילד ממשפחת דייגים ממוצעת.
אזור "קרן אפריקה" מהווה צומת ימי חשוב בעבור אלפי ספינות שמפליגות בסביבה. השודדים אורבים לאוניות נוסעים, למשחתות ולעתים אף לספינות צבאיות, ומשתלטים עליהן. לפי שעה מדינות המערב מעדיפות לא לפעול להכנעת השודדים, אלא להיכנע לדרישות הסחיטה ולהמציא להם את הסכומים הנדרשים. כך, שוד ימי הוא היום התעשיה הרווחית והמתפקדת היחידה בסומליה. האירועים המשפחתיים של השודדים ידועים בפאר והדר רב ולכן הם לא מתקשים לגייס צעירים לשורותיהם.
סומליה מתנהלת היום סביב שבטים וחמולות - וזו אחת הסיבות לכך שכל ניסיון לבסס ממשל מרכזי נידון לכישלון. אפילו כשאחד מראשי השודדים נעצר הוא יכול לחוש בטוח כיוון שהוא ומפקד כוחות הביטחון המקומיים שייכים לאותה חמולה. משלימים את התמונה ארגונים איסלאמיים קיצונים שמשתלבים בנוף וגובים דמי חסות מהשודדים.
בהקשר הזה, היסטוריונים נזכרים ב"מלחמות הברברים" מלפני מאתיים שנה, שבמהלכן שודדים אפריקנים מוסלמים גבו דמי חסות מהצי של ארה"ב הצעירה. הם שירתו באופן רשמי את סולטן טריפולי, וה"שגריר" של השודדים אף פגש את תומס ג'פרסון. ייתכן שהפתרון אז והיום דומה, למרות השוני שבין התופעות. אז שני חיילים אמריקנים הסתננו לנמל ופוצצו את האוניות תוך כדי כיבוש העיר. את השודד הימי קשה לתפוס באוקיינוס הגדול; חשוב להתמקד בתשתית הטרור ביבשה.