פתחנו במרק תירס מתוק, שהיה טעים וריחני. גם מרק הון-טון של בת הזוג לא איכזב. היו בו כל הטעמים הטובים הנדרשים ממרק כזה. האגרול הצמחוני, לעומתו, לא ענה על הציפיות. אף שהיה פריך ועסיסי, הורגש בו, יתר על המידה, טעם השמן. גם הרטבים הפיקנטיים שהוגשו לצידו, לא הצליחו להקהות את הטעם השמנוני, שאנו רגישים לו כל-כך.
העיקריות הגיעו על מתקן החימום המסורתי, עם נרות ואש בוערת. בחרנו במה שהיו אמורים להיות נתחי בשר-ברווז, אבל שהזכירו יותר טעם של בשר-הודו. גם טעם האטריות היה תפל למדי ואילו האורז - גם הוא לא התעלה על עצמו ונותר בצלחת.
הקינוחים, לעומת זאת, הפתיעו לטובה. גלידת הסורבה, בטעם ליצ'י, הייתה ממש מעולה וכמוה גם הבננה המטוגנת, שטבלה כולה בדבש עסיסי. התה הסיני, שסייע לעיכול, יחד עם עוגיות המזל המסורתיות שהוגשו בצירוף לחשבון, היו ממש במקומם.
על הסעודה לשניים, שאת מחציתה לקחנו הביתה בשל כמות גדולה מדי, שילמנו 275 שקל - מחיר זול בהחלט לארוחה בינונית, אבל משביעה בהחלט - והוספנו תשר של 15 אחוז למלצר תאילנדי חביב, שנאבק לטובתנו, בהצלחה לא-מבוטלת, עם השפה העברית.
