בסוף השבוע לפני שבועיים התפרסמה כתבה, שהיא יותר הזמנה לדיון מאשר תחקיר, אודות תופעת המישפטיזציה המחלחלת עמוק יותר ויותר לתוך צה"ל, והחשש מפני השפעתה על החלטות מבצעיות בהווה ובעתיד.
בתחילת הכתבה הופיע ציטוט מתוך דברים שהעלו על הכתב מילואימניקים המשרתים ביחידה התובעת מהם קצת יותר ממה שתובעות יחידות אחרות. איני יודע באיזו יחידה מדובר אך היכן שלא יהיו, דבר ראשון נצדיע להם ונברכם בהמשך עשייה מבצעית וחסרת חששות משפטיים. דבר שני, בכתבה ציטטה הכתבת מדברי אנשי המילואים, אולם על-מנת להבין את עומק הדברים נדרשת מעט הרחבה:
זה לא סוד כי ל"ארגוני זכויות האדם", הישראלים והבינלאומיים למיניהם, שמורות "זכויות" רבות על שטף התלונות שהוגשו בשנים האחרונות בכלל, ובמבצע "
עופרת יצוקה" בפרט, כנגד חיילי צה"ל. זה לא סוד, היות ואף הפרקליטות הצבאית, בתגובתה לדוח 'גולדסטון', מציינת במפורש את "ארגוני זכויות האדם" כמקור מרכזי לתלונות. אך מעבר קפדני על החומרים המפורסמים, הן באתר דובר צה"ל והן באתר הפרקליטות הצבאית, מעורר תחושה חזקה כי בראייתו של הצבא, שיתוף הפעולה עם הארגונים עמוק הרבה מעבר לקבלת תלונות ע"י הרשות החוקרת, וכי יש מי במערכת הצבאית הסוברים כי "ארגוני הזכויות" וצה"ל חולקים אינטרסים משותפים.
בטרם נברר את הנושא קצת יותר לעומקו, חשוב לציין שני דברים שהם ברורים מאליהם ובעצם כלל אינם לגיטימיים לדיון. האחד, חובתו של צה"ל לשמור על החוק ולברר מקרים בהם ישנו חשש כי נעברה עבירה. השני, כוונותיו של האלוף מנדלבליט בוודאי טהורות ומוכוונות כולן אך למען טובתו של צה"ל.
מה שכן לגיטימי ואף חובה לבררו, ולעניות דעתי זוהי גם הנקודה אליה כיוונו אנשי המילואים, היא האם אכן קיימת זהות אינטרסים בין "ארגוני הזכויות" לבין הצבא, ובהתאם לכך כיצד צריך צה"ל להתייחס אל שטף התלונות המגיעות מאותם הארגונים.
אין חולק כי שורש האינטרס הצבאי לברר כל תלונה המגיע אל פיתחו נעוץ הן בהכרח שיש לצבא לשמור על מערכת החוקים הפנים ישראלית והבינלאומית, והן בצורך לשמר רמה מוסרית גבוהה, משימה ההופכת מורכבת ככל שהמציאות הופכת מלחמתית ואלימה יותר, וכך גם השפעתה על נפש החייל ופוטנציאל המעשים הנגזר ממנה.
אך האם זהו גם האינטרס של "ארגוני זכויות האדם"? סקירה קצרה של המציאות תוכיח אחרת, וגם עובדה זו רמוזה כבר במכתבם של אותם אנשי המילואים.
בכתבה מופיעה תגובת הפרקליטות כי מתוך כלל מאות החקירות שנפתחו בעקבות עופרת יצוקה, רק עשרות הגיעו לכדי פתיחת תיקים, ואך שלוש לכדי כתב אישום. אכן, אין חולק כי למערכת הצבאית כלי חקירה מספקים על-מנת לעמוד על שורשם של המקרים ולקבל החלטות שקולות ועל-פי סטנדרטיים משפטיים ברורים ומוכרים.
אין חולק, מלבד "ארגוני זכויות האדם".
מה שהפרקליטות, וכנראה גם האלוף שבראשה, אינם מבינים, הוא כי הבעיה אינה נעוצה באותם שלושת כתבי האישום - אלו כפי הנראה אכן מקומם להתברר בבית הדין, אלא נעוצה עמוק בכל אותם החקירות והתיקים שנסגרו - אלו שע"פ סטנדרטים משפטיים אין מקומם בבית הדין.
הבעיה נעוצה בהם, משום שאמנם שלושה כתבי אישום אכן הגיעו לבית הדין, אך את כל אותם שלא הגיעו הופכים "ארגוני זכויות האדם" לכתב אישום בינלאומי אחד גדול כנגד צה"ל, בעוון חוסר רצון ויכולת לחקור עצמו בצורה אמינה ומקצועית.
מכובדי האלוף, זהו האינטרס של "ארגוני זכויות האדם", ניצול המערכת עצמה בכדי לקדם את האג'נדה הפוליטת של אותם ארגונים, אג'נדה שמטרתה החלשת המערכת, כבילת ידיהם של חיילי צה"ל ויצירת אווירה משפטית מאיימת כנגד חיילי צה"ל בשטח בפרט וכנגד המערכת בכלל במסווה של עדויות ופעילות משפטית בעלת כוונות טהורות.
הפרקליטות הצבאית טוענת כי התייחסותה לכל תלונה, וחקירתה לעומקה, מרחיקים את חיילי צה"ל מבית הדין הבינלאומי. בפועל, כל תיק שהיא אינה מגישה בו כתב אישום, רק משמש עוד כלי בידם של "ארגוני הזכויות" להגיש את צה"ל כולו לאותו בית הדין.
מיותר לציין את דעת הקהל הבינלאומית הנוצרת כתוצאה מדוחות ארגונים אלו, (ותסמכו על "ארגוני זכויות האדם" שהם טובים בפרסום) ואת הלחץ המופעל על ישראל בעקבותיהם. ללחץ זה השפעה ישירה על חופש הפעולה המבצעי של צה"ל, ולחופש הפעולה של צה"ל השפעה ישירה על החלטות הדרג המדיני. כך משרתת המישפטיזציה בצה"ל את האג'נדה הפוליטית של אותם הארגונים.
דוגמה טובה לכך, היא דוח בינלאומי שפרסם ארגון "יש דין", דוח שפורסם בסמיכות מעוררת תמיהה (או שלא) לתשובתה הרשמית של מדינת ישראל לאו"ם על דוח גולדסטון. בתשובה קובעת המדינה כי היא מסוגלת לתחקר את עצמה בעצמה.
דוח "יש דין" מבקש להצביע על כשלים מהותיים ביכולת החקירה של צה"ל את עצמו. על אילו נתונים מבוסס הדוח? כמובן, על תיקים אותם סגרה הפרקליטות הצבאית - משום שמבחינה משפטית אין מקומם להתברר בפני בית הדין.
ובחזרה אל האלוף מנדלבליט. אין טוען כי כוונותיך אינן טהורות, ולדעתי הדיון בזה אף אינו לגיטימי. הטענה הברורה והחד-משמעית, אותה מעלים בנימוס אותם אנשי המילואים, היא כי מתקבל הרושם שהמערכת בכללותה, ואתה ככלי מרכזי בתוכה, כשלתם במשימתכם העיקרית. כשלתם בזיהוי שבין אויב לידיד.
אז מה כן עושים? הרי הצבא מחויב לברר כל תלונה המגיעה אל פיתחו.
בשלב זה השאלה עדיין מיותרת. קודם צריך לזהות ולהבין את אסטרטגיית היריב, ורק לאחר מכן ניתן לתכנן לה אסטרטגייה נגדית.
