"אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר כִּי אִם לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת" (מתי, פרק ה, 13).
השבוע התפרסמה ב
עיתון "
הארץ"
כתבה רחבת-היקף על אודות עבודת המאסטר של מנאל שלבי, פמיניסטית ערבייה, חברת המפלגה הקומוניסטית הטוענת טענה גורפת על אודות הקושי של נשים ערביות לרכוש לעצמן מקום נוכח עוינות גברית, יהודית, פוליטית, מגדרית – וכלשונה: "הכי קשה להיות אשה, פלסטינית, אזרחית ישראל, פעילה פוליטית, פמיניסטית".
באמת? ואני במשך שנים סברתי שהכי קשה להיות גבר, אשכנזי, לוחם, בעל משפחה, עובד אדמה, בעל נחלה או חבר קיבוץ האמור להמשיך לשאת על עצמו הבטחה להמשכיות היסטוריה מפוארת של הגשמה ויצירה, קליטה ותרומה לחברה, לכלכלה, לחוסנה וליציבותה של המדינה. ושאינו מקבל השלמת הכנסה, לא דיור ציבורי ושחוק טל אינו פוטר אותו משירות צבאי. קשה מכל, לשאת על הגב את הטפילים התובעים לפטור אותם מכל חובותיהם האזרחיות.
לאותו גבר, "מלח הארץ", אין שום קרן מלגות שתוכל לקדם אותו, לתמוך בו, הוא אינו ערבי, מזרחי, אתיופי, עיוור, חירש, יוצא ברית המועצות לשעבר, חבר קהילת גמ"ח, הוא אינו שייך לקהילת מתפללי בית הכנסת ואינו נזקק למועצה דתית כלשהי. זה אותו גבר שיהודה שנהב מכנה אותו אטוּם, נצלן, גזען, שמאל מזויף, ליברל מזויף, מכחיש פערים חברתיים, הומניסט מערבי התלוש מההוויה החברתית.
גבר זה הוא חוטר ונצר ליהודים שמאסו בחיי השנור, בתלות רבת-שנים בפריץ, בקיסר, בגוי, בשכן, בגביר ובאחר. חלוצים שהחליטו לקחת את גורלם בידיהם. אין כאן ביטול תורה, או התנכרות למצוות היסוד של מתנחלי הארץ הזו, אלא רצון לקיים את רוחה של התורה: "אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם..." (מתי ה, 17).
לתקווה זו של קיום דברי הנביאים לא היו שותפים ערביי ארץ ישראל אשר פרעו ביהודים שחיו בארץ הזו, לשאיפה זו לא היו שותפים יהודי אתיופיה, סוריה, עירק, מצרים, אלג'יריה, מרוקו, תוניסיה, לוב, או כל ארץ מוסלמית אחרת בה חיו היהודים בכבוד (לדברי היסטוריונים מזרחיים) בטרם "הועלו" לישראל.
סבי עליו השלום, עלה לארץ בסוף המאה התשע-עשרה מתימן. סבי שייך לעלייה הדתית ולא לעלייה שבאה לייצר "יהודי חדש". סבי לא נטש את הלימוד, את הגמרא, הכיפה, הציציות, ספסל בית הכנסת. סבי לא התכחש לאוצרות הדת היהודית, אך לומר עליו שהייתה לו תודעה של הקמת חברה חדשה, מדינה, הנהגה פוליטית, יהא משום עשיית שקר היסטורי. סבי אינו שייך למלח הארץ, ילדיו לא התגייסו לסיירות, גם לא נכדיו, ילדיו לא רכשו נחלות חקלאיות ולא עבדו את האדמה, גם לא נכדיו, ילדיו לא יצרו בתחום האמנות הפלסטית, התנועה, השירה והפרוזה. ילדיו, נכדיו, ניניו וצאצאיו התפזרו על פני הארץ מבלי שהשתתפו בהנהגתה, בעיצוב תרבותה, עברה וחזונה.
אצל הגבר, "מלח הארץ", קיים משא כבד שעליו "לפרק". עליו לעכל את עובדת היותו שייך לגרעין היוצר של החברה הישראלית. לגרעין שמליחותו מכשירה תבשילים חברתיים, תרבותיים, ביטחוניים. מליחות המסממת כל תביעה או תלונה נגד ה"חברה" כיישות בת-יכולות של נתינה. ל"חברה" יש לתת, לתרום, להתנדב. בקורס טיס האחרון שיעור הקיבוצניקים והמושבניקים היה פי חמישה-עשר משיעורם באוכלוסיה. המליחות הזו עוברת בתורשה ואין לעקור אותה. מספר בני עדות המזרח בקורס היה ארבעה (מהם שניים למשפחה מעורבת). מספר הדתיים ארבעה (פחות משיעורם באוכלוסיה).
הגבר, "מלח הארץ", הוא עובד אדמה. כמה קשה הבחירה הזו בעידן המודרני. כאשר כל חבריו יושבים על כורסאות היי-טק, ממלאים את שורות העסקנים הפוליטיים, אוחזים במשרות ציבוריות, ממשיך "מלח הארץ" לעבד את נחלתו, לקדם בדרכים מודרניות את משק החלב, את הלולים האוטומטיים, את הכלים החקלאיים, זני הענבים, זני הכותנה, הנשירים, טיוב הקרקע, השקיה. "מלח הארץ" הקים את החברה הגדולה ביותר בעולם להשקיה, טפטוף ובקרה חקלאית. שיאים רבים קבע "מלח הארץ" לתנובתה של האדמה, בין אם זו אדמת-בעל סביב הקיבוץ בנגב ובין אם זו אדמת-שלחין הזקוקה למים המצויים כאן במשורה.
להיות "מלח הארץ" זה לא דבר מובן מאליו. יש לעמול קשות כדי להיות ראוי לתואר, למרות דפוסי ההורשה הקיימים כאן. פייר בורדיה, הפילוסוף הצרפתי, אשר חקר את התרבות הצרפתית וגרורתה האלג'ירית, טבע את מושג ההביטוס, כשם מקוצר לכללי המשחק התרבותיים של עם, חברה, מעמד.
ההביטוס של "לחם הארץ" הוא הקשה ביותר. מעין סגפנות מהולה בכאב ואובדן, זיעת-עמלים מעורבת בדמעות השכול, ביכורי קציר חיטים נישאים בטנא עם מחשבי בקרה, עת זמיר הגיעה, עת לסכור את פיות המלעיזים, טפילי העת הזו.
