באמצע שנות השישים של המאה הקודמת למדתי, כמו חברים רבים בשכונה, בבית הספר החרדי "בית יעקב", המשתייך לזרם של החינוך העצמאי. אז, היו סיבות רבות לכך, שלמדנו דווקא בבית יעקב, למרות שבדיעבד נמצאו כל הסיבות שלא היינו צריכים ללמוד שם.
הלימודים בבית יעקב מאוד "התאימו" להורים שלנו, שגידלו תשע-עשר-אחד-עשרה נפשות: בית הספר היה קרוב לבית, מה שחסך הוצאות על הסעה ברכב ציבורי; בבית הספר הייתה "מסעדה", מעין חדר-אוכל ענק, שבו אכלו הילדים ארוחת צהריים מזינה, גם אם דוחה לעתים, בתמורה ללירה אחת לחודש עבור כל ילד (אגב, אבא ז"ל תמיד שילם באיחור בן חודשים רבים...); בתוככי בית הספר הייתה ספרייה ענקית, שיכולנו להשאיל ממנה כל ספר שנזקקנו לו לצורך הכנת שיעורים וכדומה; הלימודים נמשכו עד השעה 16:00, כאשר כבר בשעה 17:00 שמנו פעמינו לישיבת "בית הלל", הישיבה הקרובה והקשורה לבית יעקב, ושם למדנו את פרשת השבוע והפטרה "בתמורה" לכוס תה, עוגת ירח מלאה בממרח שוקולד וחצי לירה שניתנה בכל יום חמישי בערב לאלה שידעו לענות על השאלות שהרב כליפא הציג לנו.
מה נגיד ומה נאמר? ממש מפעל הפיס בשביל ההורים שלנו, שליקטו לירה ללירה כדי לשלם שכר-דירה ("עמידר"), לרכוש בשר לשבת ומדי פעם גם לצאת לבית הבראה מסובסד על-ידי חברת סולל בונה, שכמו אבי ע"ה גם רבים מהורי חבריי עבדו בה. ככה זה כשמפא"י שולטת...
ובקיצור, בית יעקב במתכונת ההיא, ועוד קל"ב (=קרוב לבית), היה בית הספר הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון בשבילנו, כלומר בשביל הורינו.
אלא שבית יעקב, לפחות בדיעבד, התגלה כחממה שברצון היינו שמחים לוותר עליה, ולכך טעמים רבים. ראשית, למעט לימודי קודש, שזה חומש, נביאים, כתובים, דינים, שולחן ערוך, משנה, גמרא ותלמוד לא למדנו מעבר לכך עד לכיתה ו' או ז'. שנית, בית יעקב מבחינתי האישית היה אנטי-אינטגרטיבי, למרות שבכיתה שלי למדו חמישה תלמידים שנשאו את שמות המשפחה הבאים: ליכטנשטיין, הורוביץ, גולדשטיין, וייספיש ומוסקוביץ'. אלא שלאלה, בניגוד לנו, הותר ללמוד ב'חיידר'. כך שבזמן שאנחנו התפללנו שחרית בבית הספר, בשבע בבוקר, הם התפללו בחדר, בלי פיקוח ובלי וואג'ע ראס. ויותר מכך: האשכנטוזים, כפי שכינינו אותם אז, למדו עימנו בכיתה רק החל בשעה עשר בבוקר ומעולם לא בימי שישי. את הסיבות לכך מעולם לא ידענו, אבל פעם אחת, באופן רנדומלי בהחלט, סיפר לי חברי לוזי, הלא הוא אליעזר ליכטנשטיין, כי בבקרים, כלומר משמונה עד עשר, הם לומדים מעט מקצועות חול, רחמנא לצלן; קצת חשבון, קצת אנגלית ואפילו קצת גיאוגרפיה.
כמעט 45 שנים חלפו מאז דרכו רגליי בכיתה א' בבית הספר בית יעקב. האוכלוסיה הייתה אז על טהרת הצבע השחור, למעט כמה נקודות לבנות. אשכרה כלב דלמטי. והמורים? המורים נחלקו לחצי אשכנזים וחצי מזרחים. אלא שהמזרחים היו יותר אשכנזים מאשכנזים: יותר קיצוניים בדעותיהם בנושאי דת ואמונה; אנטי-ציוניים להחריד; אלימים ברמות מפחידות (את המכות חטפנו מהם בקצות האצבעות עם לוח עבה שנעקר מהכיסא שהיה בנוי שלבים-שלבים. והיו גם עונשים אחרים כמו: לעמוד דקות ארוכות על רגל אחת עם תיק כבד מונף מעלה, ועוד); מי שהגיע עם מכנס שהיה לו דמיון לג'ינס - הועף הביתה; ואם נתפסת בטעות לועס מסטיק בפסח - יכולת לשכוח מבית הספר שבוע שלם, כי במסטיק יש אבקה המזכירה קמח...
המורים המזרחיים, למעט אולי שניים, היו בוגרי ישיבות אשכנזיות! וזו הסיבה, כנראה, שהם תמיד רצו להראות שהם יותר ב-ה-כ-ל: יותר קיצוניים, יותר משפילים, יותר מעליבים, יותר מקפידים, יותר אכזריים. את התלמידים המזרחיים, כמובן. הם נהגו כך למרות שידעו כי הם כלי-שרת בידי מנהלי בית הספר, שהיו כפופים לרבנים שלהם (כולם, אגב, היו אשכנזים. אני, למשל, למדתי תחת שלושה: הרבנים יחיאל אויש, משה ברנר ויצחק זלצר).
בבית יעקב, אם זכרוני אינו מטעני, רק בכיתה ו' התחלנו ללמוד אנגלית וחשבון. בדרך-כלל המורים למקצועות אלו לא היו בדיוק השיעור שבעיסה, בלשון המעטה. כך שאם מורה לא הגיע לשיעור מסיבה זו או אחרת, החלופה תמיד הייתה טובה יותר, בעיקר כשהייתה לה נגיעה לכדורגל.
כאשר סיימתי כיתה ח', ולא בבית יעקב אגב, מצאתי עצמי לומד באחד התיכונים הכי נחשבים בבאר שבע אומנם, אולם מתמודד עם בעיות לימוד כל-כך קשות, שרק אלוהים ואני יודעים כמה קשה היה להתגבר עליהן ולאו-דווקא בזמן אמת. כי בגיל 28 מצאתי עצמי נאלץ להשלים חומר תיכוני, עם ועל כל המשתמע מכך.
בבחירות לכנסת, כל בחירות, מצאתי עצמי מצביע למפלגה אחרת, אבל לכולן היה איזשהו מכנה משותף: השקפת עולמן הייתה מרכז-שמאלה. פעם אחת אפילו הצבעתי לממ"ד בראשות הרב המנוח יהודה עמיטל, שהיה מתון וביטחוניסט ומחנך ומורה-דרך ביחד.
