"מאסטר שף" הייתה תוכנית משונה. אפשר להתווכח הרבה על המוסר, הערכים או האיכות של "
האח הגדול", נניח, אבל קל להבין למה היא הייתה כל-כך סוחפת. לגבי "מאסטר שף", התשובה ברורה בערך כמו הניסוחים של
אייל שני. לשם השוואה, ברור ששום ידיעה קיקיונית על חיי האהבה של סמדי בומבה לא תעורר את הגלים שמעירות עכשיו השמועות לגבי פרידתם לכאורה של אלין לוי ואלישי כדיר. רכילות היא לא לב העניין של "מאסטר שף" (למרות שערוריות המס וההטרדות המיניות). זה גם לא "
חוף ג'רזי". רוב המתמודדים לא נראים מספיק טוב כדי שעצם העובדה שהם על המסך, בביקיני נניח, תהיה סיבה מספיק טובה לצפות בהם.
ובכלל, "מאסטר שף" לא מציעה ספקטקל מרהיב: לא ריקודים, לא קאברים יענו-מכסחים, לא מתח מיני, לא רגליים חטובות של כוכבות עבר (
דליה מזור) ולא שדיים עצומים של כוכבות עבר מיובאות (
פמלה).
"מאסטר שף" היא לכאורה ריאליטי "טוב". לא טוב יחסית לז'אנר, כי בתחומי הז'אנר "האח הגדול" ו"
היפה והחנון" זוללות אותו בלי מלח; אלא "טוב" ביחס לעולם, אם עוד מותר לנסות לומר מילים כאלה. בואו ננסה בשיטת האלימינציה: "מאסטר שף" לא מעודדת מתמודדים לשוחח למצלמה על שנאתם האובססיבית למתמודדים האחרים. היא לא מנסה, לחילופין, לגרום להם לקיים יחסי מין אל מול המצלמות. היא לא מנסה לגרום להם סבל, מלבד הסבל המינימלי הכרוך בהכנת מנות רבות בזמן מוגבל (נזכיר כאן שחלק מהמשימות בעונה האחרונה של "האח הגדול" כללו חשמולים קלים). "מאסטר שף" לא מפשיטה ולא מחפצנת; להיפך, מי שנחשד בה בחפצון נשים (איציק) זכה לסצנה מהסרטים ולהדחה מיידית.
אז למה, למרות כל אלה, "מאסטר שף" היא לא ישועה טלוויזיונית מרגשת? בעיקר כי היא הביאה לשיא את אחת התופעות התרבותיות המרכזיות של היום ועכשיו, עם דגש על ריאליטי, אבל באופן לחלוטין לא בלבדי.
תוכן. זוכרים? פעם אנשים היו מתפרנסים מזה. ב"מאסטר שף" אין תוכן, גם לא תוכן נחות. יש בה לקט מרשים של תבניות. תבניות של העצמה ("אני מאמינה בעצמי ולכן אני מי שאני ועם מי שאני אני אנצח כי זאת אני וככה אני ותמיד אני אהיה נאמנה למי שאני"), תבניות של קונפליקט ("אני לא נכנע כי אני נלחם ואני הולך עד הסוף כי זאת מלחמה ואני לא מוותר").
תבניות של טיפוסים: אנחנו לא צריכים לבקר בביתו של אלקנה כדי להבין מה הסיפור של הכבאי מאשקלון. אחרי הכל, מדובר בכבאי מזרחי מאשקלון. תוכניות הריאליטי שראינו עד היום, שכללו את יכולות הדעה הקדומה שלנו לכזו רמה, שאנחנו יודעים מה הסיפור של אלקנה, כבאי מאשקלון, גם בלי שיספרו לנו עליו דבר, גם בלי שנבקר בביתו, גם בלי שנשמע ממנו כמעט שום דבר שלא קשור לבשר בקר. באותה מידה, נדע להבחין היטב בין המאפיינים, התכונות וסיפור החיים של אלקנה-כבאי-מאשקלון, לבין אלה של אינה-סטודנטית-בלונדינית-מהרצליה-פיתוח. הכל ידוע, הכל מוכר.
"מאסטר שף", במקום לחפצן את המתמודדים, האנישה את האוכל. היא שידרה שעות של עוד מאותו דבר, והוכיחה שכשאתה רגיל לצרוך כלום, זה הדבר שעובר לך הכי טוב בקנה הוושט. להסתכל על אנשים אחרים מבצעים פעולות, חלקן פעולות בלתי דרמטיות בעליל כמו סינון גרגירי קוסקוס, זה מספיק. הבשלנים מקבלים ביקורת מהשופטים, ככה שגם מחליטים בשבילנו מי ניפה את הגרגירים בצורה מיטבית. אנחנו אפילו לא צריכים לתהות. החרוצים מבינינו יטרחו להמציא ספקולציות, כי גם אתרי אינטרנט צריכים להתפרנס. אבל גם זה לא הכרחי. סתם מעורר מחשבה מיותרת.
