אילנה דיין: "סף הריגוש עולה כל הזמן"

אם יש תוכנית שמנגנת אצל דיין על מיתר מאוד אישי ועמוק, זו תוכנית מיוחדת שעשתה לפני 14 שנים על חטיפת ילדי תימן. "לא היינו הראשונים לחשוף את זה", היא מודה, "אבל בפלטפורמות האפקטיביות של התקשורת הישראלית מעולם לא נתנו לאנשים האלה קול, והרגשתי שאנחנו נתנו קול לאותה אמא שחטפו לה את הילד במעברה בעין שמר, נתנו לה מגאפון ופתאום שמעו אותה". ההתרגשות של דיין ממשיכה ועולה דווקא כשהיא נזכרת בהמשך השתלשלות הסיפור, הפעם מהצד האישי שלה: "לפני שנתיים הייתי באירוע בקיסריה וכשירדתי מהבמה ניגשה אליי אישה בת גילי ואמרה לי שהגיעה במיוחד. היא הייתה הנכדה של אותה אישה מעין שמר, והיא סיפרה שאימא שלה אמרה כל החיים שהכתבה הזו עשתה לה מה ששנים עם פסיכולוגים לא עשו, ושהיא פשוט פרקה את הכל בכתבה. כאילו בשביל לסגור מעגל, השבוע הייתי בצילומים באנדרטת חללי הצנחנים בתל נוף וניגש אליי רס"ר, שלף את הטלפון הנייד שלו והראה לי תמונה של נערה בת 16. הוא סיפר לי שאת אותה נערה הוא אימץ לפני 11 שנה בעקבות כתבה שעשינו על ילדים בני חמש ושבע שלא רוצים לאמץ אותם כי אנשים רוצים לאמץ רק תינוקות. הוא סיפר שבכל פעם שהוא רואה אותי בטלוויזיה הוא אומר לה: 'את רואה? בזכותה אימצנו אותך'".

יש גם חרטות?

"אני מניחה שיש, אבל מהסוג הבנאלי, מהסוג של תחקיר שפספסנו או דברים בסגנון. לפעמים אנשים חושבים על עיתונאים שהיד שלנו קלה על ההדק. הם לא רואים את חיבוטי הנפש שאנחנו עוברים לפני כל מילה שנכנסת לכתבה וסביב כל טענה שנכנסת, כמה דיונים אנחנו עושים לפעמים על משפט קריינות אחד ועל השאלה האם אנחנו יכולים באמת לעמוד מאחורי כל דבר בכתב האישום העיתונאי שאנחנו מגישים. אי-אפשר להגיד שאנחנו לא טועים, אבל אין כאן חרטות כי כשעושים כל כך הרבה בדיקה עצמית, אנחנו מנסים להיות שלמים עם עצמנו ועם מה שאנחנו מפרסמים".

אם עיתונאי חוקר מתחיל יבקש ממך טיפ קטן על המקצוע. מה הוא צריך לקחת בחשבון? "שהתפקיד שלנו לא השתנה מאז שמישהו, לא יודעת מי, נתן לו את ההגדרה הכי בסיסית והכי רומנטית לפיה אנחנו צריכים לספר לאנשים סיפורים שחשוב להם לשמוע. דבר שני - אין תחליף לסקרנות ולרעב ודבר שלישי", היא צוחקת, "תסתכל על השעון. אם אני מגיעה הביתה לפני חצות זה יהיה טוב. גם את זה צריך להביא בחשבון".

"אני טוענת שאנחנו עדיין חייבים להראות לו את זה. אנחנו חייבים לבוא אליו עם הפנסיונריות ממשגב לדך שלא משלמים להן פנסיה. אני חושבת שאנחנו צריכים להכריח את עצמנו וגם את הצופה להתעניין". בנושא הזה יש לדיין לא מעט תומכים סביבה. קולות שונים במערכת "עובדה" אכן מעידים על הנחישות להציג גם סיפורים שאינם בלב הקונצנזוס. "לנו יש את המצפן שלנו והוא מאוד ברור", אומר גם כתב התוכנית רוני קובן, "להקיז דם ולהוציא את הנשמה כדי להביא רגע של אמת, אבל הכי פחות מעובדת הכי פחות מניפולטיבית". ועם זאת, הוא גם מתייחס לנושאים שנחשבים לפחות חמים בציבור: "הטעם של כל אחד מאיתנו הוא לא תמיד הטעם של תשע בערב בערוץ 2, יש סיפורים מאוד לא סקסיים שבסוף שידרנו אותם וקשה לי לחשוב על מערכת אחרת שהייתה עושה את זה". קובן הוא מתייחס לאותו כוח פנימי שנראה שמניע את דיין מסיפור לסיפור ולא עוצר אותה, גם כשהיא שוברת את הרגל, אלא רק מניע אותה קדימה. "עבדתי הרבה שנים בטלוויזיה ועם כל מיני טאלנטים", ממשיך קובן, "ואילנה היא בן אדם שגם היום, אחרי חמש עונות שלי בתוכנית, כשאני מסיים לערוך כתבה בחצות אני רואה אור דולק בחדר שלה כי היא מתחבטת על קריינות, אם היא מספיק מדייקת או לא. זו מישהו שבשנה שעברה, בכתבה שכולנו ידענו שהיא לא אחת החזקות שעשיתי, הרגישה שקריינות הפתיחה לא מספיק טובה אז הזמנו פיצה, התיישבנו על המדרגות של 'קשת' ובארבע לפנות בוקר היא כתבה לי את הקריינות".

העונה ה-17 של "עובדה", זו שתפתח הערב (חמישי, 21:15, ערוץ 2), מלווה בשבועיים האחרונים בפרומואים גם ממקומות רחוקים על הגלובוס - חוליות אל-קאעידה שבאפריקה, אפגניסטן על המפה - ונראה שמדובר בעונה שהולכת אל המסוכן ואל הרחוק. לדיין חשוב להבהיר שהסיפורים האלה אומנם נמצאים שם, אבל הם לא מאפילים על חשיבותו של מה שקורה ממש כאן בישראל. "הצטברה איזושהי מסה קריטית של מסעות מהסוג הזה", היא מתייחסת לכתבות המדוברות, "אבל אני חושבת שהאתגר הוא לאו-דווקא ללכת ולתקוע את המסרגה בתקע ולראות אם קורה לנו משהו או לא. בעיניי, העניין הזה של ללכת רחוק יביא אותנו לא רק לאפגניסטן, אלא גם לגילויים חשובים וחשיפות חשובות, ולכתבות שעוסקות בשחיתות ובהון שלטון". בכל זאת, לא בכל שבוע יש משהו לחשוף. איך ממלאים עונה שלמה? "זה משהו שצריך להבין - טוב שאמות הסיפים לא רועדות כל שבוע, אבל עדיין חייבת להיות לנו כעיתונאים השאיפה לגעת במה שסמוי מהעין. יש גם פרויקטים גדולים שאנחנו עובדים עליהם חצי שנה או יותר. למשל, יש סיפור שכשנשדר אותו בעוד חודש וחצי נחגוג חצי שנה לתחקיר שלו. זה לא תמיד נופל משמיים".

"בטח. התחרות עכשיו היא הרבה יותר קשה בכל המובנים. ככל שיש יותר תוכניות ריאליטי ויותר תוכניות שמאפשרות לצופה להגיע לריגושים גדולים, כך גם סף ההתרגשות שלו עולה. אנחנו מציעים את המציאות, ולכן אנחנו צריכים כל הזמן להיזהר שלא להציע את מה שהוא לא אנחנו".

יש לך צוות לא קטן שכולל גם כתבים מסוגים שונים כמו רוני קובן ואיתי אנגל. את יודעת להגיד מה את, אילנה, מביאה איתך לתוכנית? "העיתונות שאני יודעת לעשות היא מאוד בסיסית, לטוב ולרע. משהו אולי מעט שמרני במובן של זה שאני יודעת להביא את הסיפור, לשאול, לראיין ולעשות את זה ברור ואפקטיב ככל האפשר. אני חושבת שאיתי מביא איתו שפה אחרת ומאוד ייחודית שצבועה בצבעים שלו, והתוצאה היא שגם דמויות וסיפורים קונטרוברסליים עוברים דרך הצילום והקול שלו ונהיים יותר נוחים לעיכול. לרוני יש מבט וחיוך וכימיה שהוא יוצר מול מי שיושב מולו, הוא לא ילך ויעשה את הראיון הנוקשה והמתעמת וזה בסדר. כל אחד מביא את שלו".

"יש נושאים שתמיד עניינו אותי, אפילו מאז שהתחלתי לקרוא עיתונים בכיתה ד'. כשהייתי עם החיילים האמריקניים באפגניסטן, מצאתי את עצמי שואלת אותם שאלות נורא דומות לאלה ששאלתי פלוגה של נח"לאים בכרכום בדרום לבנון, או פלוגה של חבר'ה מגבעתי בכרם שלום על גבול רצועת עזה. תמיד עניינו אותי נושאים שקשורים להוויה הצבאית וגם נושאים חברתיים. למשל, כשהתחילה 'עובדה' עוד לא היה לגמרי מקובל לעשות סיפורים קשים שיורדים לפרטי פרטים על אלימות בתוך המשפחה ונשים מוכות. אחרי שעשינו עוד סיפור כזה ועוד אחד ועוד אחד, אני זוכרת שבעלי שאל אותי: 'תגידי, כמה פעמים אפשר לעשות את אותו סיפור?', ועניתי לו 'התבואה צומחת שוב'. החידוש הוא לא הפואנטה. בנושאים כאלה זו בכלל לא שאלה האם אתה מביא את החידוש הגדול. זו מצווה וזו השליחות שלנו לסקר את הדברים האלה".

דיין, 46, חיה את העולם הזה מאז הגיעה לפני 23 שנה אל הטלוויזיה החינוכית, אחרי חמש שנים של עיתונאות ברדיו. אחרי תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל אביב עלתה על מטוס הישר אל התואר השני והדוקטורט באוניברסיטת ייל שבארה"ב. ב-1993 החל עידן ערוץ 2, אליו הצטרפה גם דיין, ומאז היא ו"עובדה" שם כבר כמעט שני עשורים. גם דיין עצמה יודעת שמדובר בפסגה אמיתית. "זה שיא", היא אומרת ומיד מדגישה: "אם כי צריך לומר לזכותו של רפי גינת ש'כלבוטק' וותיקה יותר, אבל היא שודרה גם בערוץ הראשון". "היינו אז תוכנית של 28 דקות", נזכרת דיין בימים הראשונים, "זה כתבה ושוונץ. היום אנחנו תוכנית של שעה ורבע ושלוש כתבות. אבל מצד שני, כשאני חושבת על האתוס שאיתו התחלנו, אז בסופו של דבר ה'אני מאמין' הוא אותו הדבר כי תוכנית עיתונאית היא בסוף תוכנית עיתונאית שמחפשת להביא את הסיפורים. מעבר לזה, כשהגיע דורון גלעזר (לשעבר עורך התוכנית; מ"א) הוא הפך אותה מתוכנית עם אוריינטציה קולנועית, שבה במאים עשו את הכתבות, לתוכנית עיתונאית שבה כתבים-עיתונאים עושים את הכתבות. לזה תוסיף את הנוכחות של גלעד טוקטלי (הבמאי הראשי של 'עובדה' ומי שייסד אותה יחד עם דיין; מ"א) שיצר עם השנים שפה טלוויזיונית שמזוהה עם התוכנית וככה מגיעים ל-2010. ועכשיו מצטרף גם הרובד של הפרויקטים הגדולים יותר, דברים שהולכים רחוק וחובקים עולם".